הרהורים על הפגנות לבעור השחיתות בשם המוסר הטהור

הרב אלחנן בן נון , ח' בטבת תשע"ח

ערוץ 7

מרד אבי-שלום

א. כיצד הצליח אבשלום למרוד בדוד?

בספר שמואל מסופר שאבשלום בן דוד בקש מאביו המלך רשות ללכת ולזבוח נדר שנדר לזבוח בחברון אחרי פרשת יחסים סבוכה, טעונה ומאיימת. בהמשך בקשה זו של אבשלום מצוין שהוא לקח אתו מאתים אנשים בדרכו מירושלים לחברון, שם היה עתיד להכריז על המרד לפי מזימתו. הנביא מציין כי אנשים אלה לא ידעו את כוונת אבשלום, והלכו לפי תומם. לא ברור מה נאמר להם. אם נאמר להם דבר הנדר, אולי היו צריכים לתמוה, וכי צריך מאתים איש לזבוח זבח של נדר?

חז"ל מבהירים את התמונה. אבשלום בקש מאביו לצורך זבח הנדר, יפוי כח לקחת אתו שני זקנים – חכמים מאיזו עיר שירצה לפי הדרוש לו, בלי לציין את מטרת השליחות. אבשלום עשה עבודת שטח רצינית, ופנה אל מאתים ראשי סנהדראות בערי ישראל, והציג לפני כל אחד מהם אותו יפוי הכח מאביו, בלי שידעו על המטרה, וגם לא על הזקנים האחרים העתידים להגיע.

אחרי הכנה מדוקדקת מאד, את כל אחד מהזקנים ליוו שני בחורים מאנשי אבשלום, כמה שהוצג ככל הנראה לשם כבוד. כשהגיעו כולם והתאספו יחד בחברון, היו שם לפחות כ 600 איש מערים רבות מישראל. מאתים זקנים ועוד 400 לפחות מאנשי אבשלום הסובבים כל אחד מהם.

תוך כדי סעודת הזבח בחברון, אחרי שהורעפו על אבשלום מלות שבח מצדדים שונים, קמו לפתע הצעירים והודיעו שהם בוחרים באבשלום למלך במקום דוד, הזקנים שתקו.

לפי דברי חז"ל הם לא הסכימו לנאמר, אבל כנראה כיוון שהיו מוקפים באנשי אבשלום, לא העזו להשמיע התנגדות, אפשר גם שחשבו שחלק מהזקנים הנמצאים, רובם או מקצתם הסכימו גם הם. איך יכלו לדעת ברגעים ספורים מי בדיוק תומך בקריאות הללו! יש לזכור כי מדובר אחרי גילוי חטאו של דוד בבת שבע, לפחות לחלקים מסוימים בבית המלך, אם לא יותר מזה.

כך בארוע מתוכנן ומאורגן היטב, עם תפאורת רקע שקרית והולכת שולל של אנשים מכובדים מגדולי האומה, התפרסמה הידיעה, כי מלך אבשלום בחברון. חכמים מציינים שהיתה זו עצת אחיתפל, היועץ החכם. אבל כל זה לא התרחש פתאם בלא שום רקע ...


ב. החתירה תחת שלטון דוד

למהלך זה קדמו שורת צעדים חלקם גלויים, וחלקם גלויים פחות; מרכבת אבשלום ו 50 איש הרצים לפניה, על ידה הובלט המעמד המלכותי של בן המלך, אפשר אפילו סימונו כיורש המלך. אבשלום היה גדול האחים אחרי אמנון שמת על ידי נעריו.

נוסף לזה פעלה עמידתו של אבשלום בשער מחלקת הבג"צים, בה הרעיף מלים חמות על הבאים להתלונן, ותוך כדי כך, הוסיף גם באופן אישי לכל אחד מהבאים דברי בקרת בגנות אביו, שאינו עושה משפט צדק. בקרת שמתקה מאד לתובעים, אבל לאחר ששמע צד אחד בלבד של התביעה, אם בכלל התייחס לתכנה ולהצדקתה.

פעולות אלה הקנו לאבשלום באופן אישי מעמד של בעל יחס חם לנתיני המלך, ועצמאי ובעל בקרת על מערכת המשפט של אביו. פעולות אלה עשה אבשלום בעיקר מול אנשי השבטים האחרים, ואלה הקנו לו מעמד של דמות הקרובה להם בתוך בית המלך.

הכרזת המלכות היתה שיאה של פעילות ענפה, בנית תדמית חצונית שלא על בסיס עבודה אמתית לטובת העם, תוך שמוש בגנוני מלכות וחמלה בלי כיסוי. כל אלה נעשו תחת שלטונו של דוד, בלי ששם לבו אליה.

ג. דמותו הציבורית של אבשלום

האם מסוגל היה אבשלום להנהגת המלוכה של העם? האם היה בו משהו צבורי, מוסרי, רוחני שמשך את לב העם?

הדמות המופיעה בספר שמואל, מופיעה בהתבלטותה החיצונית, לא היה יפה להלל כמוהו בכל ישראל. נזיר היה ועל כן היה מגלח את שערו מתקופה לתקופה. כגודל יפיו כך גודל חוצפתו ורשעתו. בכעסו על דוד שנמנע מלהעניש את אמנון אחרי ענויה של תמר, הוא מגיע להריגתו של זה.

את אנשיו הוא מעודד, ומבטיח להם את הגבוי שלו כבן המלך, שלא יענשו על שפיכות הדמים. על פי המתואר בהקדמת אותו מעשה, רצה אבשלום, כנראה, להרוג את אמנון לעיני דוד, אולי כדי לבטא את מלוא 'הערכתו' למלכות אביו. אבל לא המוסר הצרוף מדריך את מנוחתו. זה אינו מכשיר שפיכות דמים, גם לא במחאה על עוות הדין.

דרכו של אבשלום היתה, כפי הנראה, השלטון צריך לעשות סדר, גם במחיר של תקיפות חריפה, ואם לא, אין לו מקום. השמועה אשר התפשטה תחלה על אותו ארוע היתה, שאבשלום הרג את כל בני המלך. עובדה זו מלמדת כי היו אנשים הקרובים לארוע, שהכירו את אבשלום, וחשבו שהוא אכן מסוגל לעשות גם את זה.

לאחר בריחתו של אבשלום אל מלך גשור, סבו מצד אמו, וחזרתו אל ירושלים בהשתדלותו של יואב, לא היה אבשלום מרוצה מהטפול של יואב בעניניו. כאשר נמנע יואב מלבוא אליו, הציתו אנשי אבשלום את חלקת השעורים של יואב. זו הדרך וזו השיטה, לקדם דברים בדרכו של אבשלום. האם הוא הדמות המתאימה לבוא בטענות על חוסר מוסריות של אביו, ולדרוש את החלפתו? לא דרישת משפט צדק, לא מוסר ולא רוחניות עמדו מאחורי תביעתו.

אין דמות מתאימה פחות ממנו, מלהיות דוגמא מוסרית ורוחנית למרד במלכות דוד. רק שררה ושלטון בלי לבחול באמצעים הביאו אותו אל המרד. אכן עולה כאן שאלה חריפה, כיצד זה חשב דוד לקרבו? כיצד חשב לתת לו תפקיד במלכותו? מדוע בכה על מותו? אבל אין זה המקום לבירור הזה.

ד. המלכת דמה

בשיטה דומה נהג גם אדוניהו בן חגית בנסיון להציג את עצמו כמועמד המוביל והבטוח למלכות, בהיותו הגדול באחים לאחר מות אבשלום. גם הוא נסע במרכבה ש 50 איש רצים לפניה. בארוע המדובר הוא הזמין את בני המלך ואת תומכיו מבית המלך; יואב שר הצבא, אביתר הכהן, חלק משרי המלך ואת אחיו מחוץ לשלמה.

יואב בן צרויה שלמרות ההתנגשויות שהיו לו עם דוד, היה גם מחכמי אחת מהסנהדראות, ואביתר הכהן, שני אלה הם מגדולי הגופים שיש להם חלק ותפקיד במינוי המלך, הכהונה והסנהדרין. ליואב יש כמובן גם עבר מפואר כשר צבא, אם כי זו היתה מוכתמת במחלקת עם דוד.

מחלקת זו, יתכן ואף היתה לו לתועלת במחלוקת הנוכחית, ולא לגורם מפריע, משום שלצבור התומכים באדניה, היתה בודאי בקרת על דוד. סופה של המלכת הדמה הזאת, היתה התערבות נתן הנביא, שטען על סלוקו של הנביא ממערכת ההחלטות במנוי יורשו של דוד, כפי שמתחייב ממצות התורה 'שום תשים אשר יבחר'.

ההוראה המידית של דוד להמליך את שלמה, קטעה את השמחה בטרם עת של אדוניה ואנשיו. המובילים העיקריים של המהלך הזה האשמו במרידה, וחלק שלמו על כך בחייהם בשלב זה או אחר. לולא התערבות זו של הנביא, מי יודע כיצד היתה נראית ירושתו של דוד?! גם אבשלום שילם על מרידתו בחייו, אבל רק לאחר מלחמת אחים שבודאי גבתה קרבנות בנפש.

ז"א לא רק אבשלום שלם על כך, אלא גם עם ישראל שלם על כך בקרבנות. שתי הפרשות למרות הסוף השונה מלמדות על תוצאותיה האפשריות של חתירה להשתלטות על העם בנגוד לדרכי המוסר והתורה.

ה. אחיתפל

היועץ המופלא של דוד שדבריו התקבלו תמיד באופן בלתי מעורער כמעט כדבר א-לקים, עזב את דוד, וחבר למזימה נוראה של הפלתו עם מרד אבשלום. כיצד זה קרה? את התשובה נותן הפסוק המזהה את אחיתפל כאביו של אליעם. אליעם היה גם שם אביה של בת שבע שעמה חטא דוד.

לפי דברי המפרשים אחיתפל הוא סבה של בת שבע. לפי דברי רבותינו כעס אחיתפל על דוד כעס גדול על הכשלתו את בת שבע בחטא. גם אם לא כל העם ידע על חטאו של דוד, מן הנמנע שאחיתפל היועץ הקרוב לא ידע זאת. הרי שסבה גדולה ונכבדה היתה לאחיתפל לסייע את אבשלום במרידתו; 'דוד הוא מלך מושחת'. אין ספק, שאבשלום היה מודע לכעסו זה של אחיתפל, וידע לחבור אליו במרידתו.

לא היה זה צעד פתאומי ולא מחושב, אלא מהלך ארוך ומתוכנן. בלי ספק היו אנשים נוספים שכעסו על דוד. חז"ל מוסרים כי ששה חדשים היה דוד מצורע בגלל מעשה בת שבע, ופרשו ממנו הסנהדרין. גם רוח הקדש פסקה ממנו, עד שעשה תשובה והתחנן וחזרה אליו. אין ספק כי זה היה חלק מהרקע למעשיהם של יואב ואביתר לסלק את שלמה בנה של בת שבע, השותפה לחטא, ולסייע בידי אדניה כנגד רצון דוד.

ו. מלך חוטא

בלי להיכנס לשאלה המפורסמת מה היה בדיוק חטאו של דוד, ברור שהוא חטא חטא כבד מאד, כפי שנאמר לו על ידי נתן הנביא. אם כך, פלא הוא מדוע המשיך ד' לתת תקף למלכות דוד אחרי החטא.

על כך אומרים חז"ל את המאמר הבא: "שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו" ופירש ר' יצחק עראמה בעל ס' העקדה וכן גם רבותינו האחרונים כגון ר' יעקב מליסא שחטאו של שאול היה בהנהגת המלוכה, ולכן החליפו הקב"ה, משא"כ חטאיו של דוד היו בעניניו האישיים, ועל זה נענש, אלא שלא צריך היה להחליפו. אמנם דוד ניצל את מעמדו כמלך בחטאו זה, ואעפ"כ לדעתם לא היה זה חטא בהנהגת האומה, ועל כן לא הורה לו הנביא לרדת ממלכותו.

כמובן שהדברים אינם פשוטים, ויש גם הסברים אחרים כגון דבריו של המהרש"א, שדוד הודה והיה מוכן לחזור בתשובה, ולקבל את האחריות למעשיו. סוגיה זו צריכה עוד העמקה ובירור, אבל לפחות למדנו, שלא בכל מקרה שמלך חוטא, צריך להחליפו. מה הדין במלך שעדין לא התברר אם חטא? יש חשד שחטא? בודאי שחובה לחקור את מעשיו. האם נכון להדיח אותו לפני כן?                    

ז. ענש וקבלת אחריות

עומדת בכל אופן השאלה; האם לא צריך היה דוד לקחת אחריות בעצמו, ולעזוב את המלוכה? נראה לי שהנביא עצמו נותן לכך את התשובה. דוד אכן הודה, קבל אחריות על מעשיו, וענשו העתידי נמסר לו מיד. הלוא נאמר לו ע"י הנביא, שמלבד מות הבן שנולד לבת שבע ממנו, נשיו תשכבנה בביזוי כבודו, וחרב לא תסור מביתו.

זו היתה הודעה משמים, הנביא עצמו לא הודיע לו שהוא צריך לסיים את מלכותו. האם דוד בעצמו החליט לעשות מעשה? לא מיד, אבל כך עשה בכשלונו השני עם פקדו את העם שלא כמצות התורה. בראותו את מגפת הדבר שפשטה בעם בגללו אמר; "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו. תהי נא ידך בי ובבית אבי". דוד ויתר על בית מלכותו.

באורח פלא גם שם לא קבל הקב"ה את התפטרותו. ולא עוד, אלא שדוקא ברגעים נוראים אלה, זכה דוד למה ששאף אליו כל שנות מלכותו. עם הופעתו של המלאך בסיום המגפה, ועם הוראת הנביא הוא מצא את מקום המזבח אשר בהר המוריה. נכונותו של דוד להודות בכשלונותיו, היתה המפתח למצוא את המקום בו יבנה בית המקדש.

בודאי שאין שום ויתור למלך על עבירות שעבר. בודאי שהוא צריך לשאת באחריות למעשיו, אבל לא בהכרח הרהורים על הפגנות לבעור השחיתות בשם המוסר הטהור שצריך הוא לעזוב את תפקידו. הענש שדוד מוכן לקבל על עצמו, הוא נורא, כי הלוא הוא עומד מול הנביא ומול ד', אבל אין זאת אומרת שהוא צריך להסתלק ממלכותו.

סבת הדבר היא שאין המלכות זכות השייכת למלך, אלא זכותו של העם שיהיה מי שינהיג אותו. חובתו של המלך היא להשמע לצורך הזה של העם. אם העם רוצה להחליף את מנהיגו, ואין הוא רוצה בו, זו בודאי נקודה גורלית, שבה הוא מאבד את בסיס ההנהגה שלו. במקום שיש נביא, ויש הוראות ישירות של דבר ד', העם חייב בודאי להביא בחשבון גם את הדבר הזה, וזה ענין לבירור במקום אחר.

מהלך נכון ובריא להבראת הנהגה בישראל, יכול להיות רק כזה המונהג על ידי אנשי צבור נקיי כפים, שכל מגמתם המוסריות הצרופה ברוחה של האומה בלי חבירה לאנשים וגורמים בעלי אינטרסים מעוותים הפוגעים ברוח הזאת שבשמה כביכול הם פועלים. מהלך של בריאות לאומית חתירה מתוך רוח ישראל, ולא מתוך פגיעה ברוח זו.