בזכות נשים נגאלו אבותינו 

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ג בטבת תשע"ח

עצמי

כל עוד יוסף ואחיו וכל הדור ההוא עדיין היו בחיים לא הרעו המצרים לישראל, רק לאחר שקם במצרים מלך שלא ידע את יוסף רק אז החלו להתנכל לבני ישראל. כלפי חוץ טענו המצרים שהם חוששים שעם ישראל ישתלט על ארצם לכן התחכמו איך לפגוע בו.

גם כאן נתגלתה כפיות הטובה של הגויים למיעוט היהודי החי בארצם, שלמרות התרומה העצומה שהקהילה היהודית בכלל ויחידים שבה בפרט תרמו לביסוסה והצלחתה הכלכלית של ארצם, השיבו להם רעה תחת טובה וטפלו בהם עלילות שווא.

והנה פרעה בשוביניזם הגברי שלו אינו חושש אלא רק מהגברים, אבל את החלק הנשי של עם ישראל הוא אינו סופר והוא מעריך אותן כחסרי אופי, ובטוח היה שהן אפילו יסכימו לשתף עמו פעולה במזימתו להמית את ילדי ישראל.

לכן בשלב הראשון הוא מטיל על המיילדות להמית את ילדי העברים, וגם כאן הוא מבחין בין הבנים לבנות, הבנים לדעתו מהווים סיכון לעתיד ממלכתו ועל כן מצווה להמיתם, ואילו מהבנות אין הוא חושש שתצמח מהן תוחלת לעם היהודי ועל כן הוא מאפשר להחיותן. והנה גם לאחר שהתאכזב פרעה מהמיילדות הוא עדיין ממשיך להבחין בין הבנים לבנות, וגם בגזירה השנייה הוא גוזר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". 

אבל טעות גדולה טעה פרעה, לא זו בלבד שאין הנשים משתפות עמו פעולה, אלא שלמעשה כל עמידתם של ישראל וגאולתם ממצרים לא היתה מתקיימת אלמלי חלקן של הנשים. רואים אנו זאת כבר בחלקן למציאותו של משה, משה רבנו נבחר על ידי ההשגחה העליונה להיות מושיען של ישראל, אבל לא רק בואו לעולם, אלא גם הישרדותו וקיומו של משה לאחר לידתו הם בעיקר בזכות חלקן של הנשים. ראשונה להן היא מרים שאינה משלימה עם גירושי הוריה ומוכיחה את אביה על צעדי הייאוש שלו, עד שהוא חוזר ונושא את האמא מחדש, מה שהביא ללידתו של משה.

אך קיומו של משה עדיין נתון בסכנה והוא מושלך אל היאור, וכאן מופיעות שתי נשים, בתיה בת פרעה ומרים אחותו, בתיה בת פרעה מושה אותו מן היאור, ואלמלי היא היה משה או מת ברעב בתיבתו, או מתגלה על ידי אחד המצרים שהיה מקיים את גזירתו של פרעה והיה ממית את משה. אבל אם ההצלה של בתיה נתנה למשה את קיומו הפיזי, הרי קרוב לוודאי שהיה עלול בביתה של בת פרעה להתבולל כאסופי בין ילדי המצרים, וכאן באה שוב פעם אחותו מרים ודואגת לשמר את הקשר של משה עם העם היהודי.

מאוחר יותר כששב משה ממדין, בדרך בבואו למלון בקש הקב"ה להמיתו מפני שנתרשל במילת בנו (אמנם יש דעה במסכת נדרים (לב א) שכוונת ההמתה היא לבנו התינוק שנולד, אבל שאר המקורות בגמרא ובמדרש מפרשים זאת על משה) והייתה זו צפורה אשתו שהצילה את חייו, ובזכות שלושת הנשים הללו, מרים, בתיה בת פרעה וצפורה, יש לנו את משה רבנו. 

בכמה מקומות (עיין רות רבה ח וקה"ר א) אמרו חזל: "כגואל ראשון כך גואל אחרון", הרבה דימויים מצאו חז"ל בין גואל ראשון לגואל אחרון, ואפשר לכלול בזה גם את תרומתה המכרעת של האשה בהופעת שני הגואלים. כי לא רק משה הגואל הראשון אלא גם המשיח שהוא הגואל האחרון לא היה מופיע בעולם אלמלי מעשיה של האשה, אמנם הופעתו של המשיח מתרחשת בדרכי עקלתון: ראשיתו של הגואל האחרון הוא בבנותיו של לוט, שאלמלי לא השקו בנות לוט את אביהן יין לא היה נולד מואב שממנו באה רות המואביה, וכך הלאה אלמלי רחל שנתנה ללאה אחותה את הסימנים לא היה יעקב נושא את לאה ולא היה נולד יהודה.

ואלמלי תמר שסיכנה את עצמה בפתח עיניים וגרמה להולדתו של פרץ היה מסלול המשיח נחסם. ולאחריה רות המואביה שאלמלי פעלה להתקשר עם בועז לא היה  עובד סבו של דוד בא לעולם. ובכל המקרים הללו היו הנשים היוזמות והפועלות בעוד הגברים נפעלים על ידן.

עוד הבדל בין הגברים לנשים: בעוד הגברים עושים את מעשיהם בפרסום של יחצנות וכוחנות, הרי פעולות הנשים נעשות בצנעה ואורך רוח, והנה גם מהפן הזה של מציאות הגואל צדקו חז"ל באומרם: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים".