וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ

האותות המעוררים את האמון של עם ישראל לשוב לעצמם ואל ה'

הרב יאיר פרנק , י"ד בטבת תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

משה רבינו הקשה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". בתשובה לכך, נתן לו הקב"ה שלושה אותות: אות א' – המטה שהפך לנחש, ושב להיות מטה, אות ב' – היד של משה הפכה למצורעת, וחזרה לבריאותה, אות ג' – מי היאור יהפכו לדם. ב' האותות הראשונים יושמו בפועל לפני משה, והשלישי – רק נאמר לו.

תפקיד האותות לכאורה פשוט - בכדי שיאמינו בני ישראל למשה שהקב"ה התגלה אליו. ויותר בעומק, עיקר עניינה של יציאת מצרים אכן הינה גילוי שם הוי-ה, שלמעלה מהטבע, שיכול לשדד ולשנות כל מערכות הטבע. הגילוי שהקב"ה ברא את העולם, ולכן הוא יכול לשנות את טבעו, ולעשות בו ניסים.

ואולם, יש לשאול – מדוע דווקא אותות אלו? מה הם מסמלים?

בפשטות ניתן לומר שהאותות מסמלים את היכולת הא-להית להכות במצרים. האות השלישי – הפיכת מי היאור לדם - אכן היה גם המכה הראשונה. כמו כן, הנחש היה אחד מסמלי המלכות הקבועים בכתרו של מלך מצרים. עוד מצאנו ביחזקאל (כט, ג): "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְקֹוִק הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (וע"ע בישעיהו כז, א). אם הנחש הוא התנין, הרי שאכן נעשה מופת זה לפני פרעה: "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין" (ז, י). מה משמעותה של הצרעת לפי ביאור זה? אפשר שהיא רמז לנגעים שעתיד ה' לעשות במצרים.

אולם, ביאור זה קשה. שהרי האותות, כאמור לעיל, הם לא לפרעה ומצרים ('יש בידי להכותכם'), אלא בעיקר – לישראל עצמם. אמנם, אפשר לומר, בדוחק מסויים, שהקב"ה רוצה להוכיח לבני ישראל עצמם – יש בכוחי להכות את המצרים.

יש להקשות עוד קושיא - אם היה מדובר רק ביכולת להכות את המצרים, מדוע שב ונהפך הנחש למטה: "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ"? וכן, מדוע ידו של משה חזרה להיות כבשרו: "וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ". פשט הפסוקים ששלבים אלו הם חלק מהאותות עצמם, ולא רק בכדי להחזיר למשה את ידו, ואת מטהו.

ועל כן נראה לומר – חלק מהאמונה מגאולת ה' את עמו, היא גם האמונה של עם ישראל בעצמו. דהיינו - האמונה שעם ישראל יכול לחזור לעצמו, לייעודו וטהרתו.

הנחש והצרעת מבטאים חטא. הנחש - שורש כל החטאים, שהרי הוא המסית את אדם הראשון לחטא. והצרעת היא, מבחינה מסויימת, הטומאה הגדולה ביותר, שהרי טמא מת מסולק ממחנה שכינה בלבד, ואילו מצורע - אף ממחנה ישראל. הדם הוא בוודאי ביטוי לטומאה, כטומאת הנידה והזבה.

משה חושש שבפיהם יאמרו עם ישראל - 'לא נראה אליך ה'', אולם בליבם פנימה יאמרו – האם ה' עדיין רוצה אותנו? האם אנו ראויים? לאחר השקיעה בתוך טומאת מצרים, הם עלולים להיות בייאוש מעצמם, ייאוש מלשוב אל ה', וממילא לא יאמינו שהקב"ה אכן רוצה לגואלם.

לצורך כך ממש – באו האותות. לאמור - גם המטה אשר נהפך לנחש, שכאמור לעיל מבטא את המצריות, יכול לחזור להיות מטה (אפשר שיש בכך לרמוז שהאדם יכול להשתמש ולשלוט בכוח הזה עצמו, לטובה). גם טומאת הצרעת שפשתה, יכולה להיעלם, והבשר יכול להיות בשר בריא וחי.

וכך אכן מצאנו מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט): "... ולמה הראה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור, אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחוזר ונטהר, אמ' לו כך יטהרו ישראל מטומאת המצריים, שנ' ויאמר הבא נא ידך בחיקך",.

ולדורות עולם - יציאת מצרים נותנת לנו את התקווה שיש בידינו את היכולת והאפשרות לשוב אל ה' מכל מצב, גם לאחר נפילה גדולה. שה' יתברך אוהב אותנו, ורוצה שנאמין – בעצמינו, וביכולתנו לחזור אליו.

"לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת", האמונה שלך - בנו, גם כאשר אנחנו בלילות.