נואם בחסד עליון

הרב נתנאל יוסיפון , י"ד בטבת תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

ארבעה רבדים מצויים בתורתנו הקדושה, וכינויים: פרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד. יש שהפכו את רובד הדרש למקצוע חייהם, אלו הם הדרשנים, שבדורות מסוימים נקראו בשם 'מגידים'. מגידים רבים היו במרוצת הדורות בעם ישראל, ודרשות רבות דרשו, אך דומה שאין חולק בכך שאחד הגדולים או הגדול ביותר בכישרון ה'מגידות' היה 'המגיד מדובנא', רבי יעקב קרנץ, (שיום ההילולא שלו ב- יז' בטבת).

כוחו הגדול של המגיד מדובנא היה במשליו השנונים, שעד היום משמשים כאבני יסוד בדרשות רבות מספור. ומספרים (תולדות הגר"א עמ' רנא) שפעם שאל הגר"א בכבודו ובעצמו את המגיד- " כיצד אתה מוצא לכל עניין כאלו משלים יפים וקולעים?"
ענה המגיד: אמשול לכם משל. בן מלך אחד,  שאומן בידי טובי המומחים, הראה את כוחו בירייה, וצלף לכל המטרות ולא החטיא. יחד עם זאת, בחלק מהמטרות פגע בצד ולא בדיוק במרכז המטרה. אולם, לאחר שפגע בכל המטרות, הלך ביער, ולתדהמתו ראה עצים רבים, שעליהם מצוירות מטרות, ובדיוק במרכזה של כל מטרה נעוץ חץ. התפלא האיש מאד, ושאל את האיכר שעמד ליד העצים – האם אתה האיש שירה את החיצים?

השיב האיש בחיוב. שאל הנסיך – וכיצד פגעת בדיוק במרכזן של כל המטרות?

השיב האיכר – ההבדל ביני ובינך, שאתה קודם מצייר את המטרות ואחר כך יורה, ואילו אני קודם יורה ורק אחר כך מצייר מסביב לפגיעה את המטרה...

כך הסביר גם המגיד מדובנא את יכולתו למשול משלים, קודם אני מגבש בראשי את המסר המרכזי שברצוני להעביר ורק אחר כך אני ממשיל לכך את המשלים.

אמירה זו של המגיד מדובנא היא אבן יסוד בהבנת תפקידה של הדרשנות בתורת ישראל. הרבה פעמים, ישנה תחושה שהדרשן יכול להטות את הדרשה לכל כיוון שיחפוץ. לדוגמא - ברצותו יוכיח מהפרשה שהמחלוקת היא דבר מגונה, וברצותו יוכיח מהפרשה שדעתו במחלוקת זו היא הצודקת, וכן הלאה על זה הדרך. תופעה זו, גורמת לכך, שהדרשה לבד לא יכולה להוות הוכחה לדברים. ואם זה כך בדרשה, הרי קל וחומר שמשל לבד לא יכול להוות הוכחה לנושא מסויים, כיוון שתמיד המשל והנמשל לא דומים זה לזה בשלמות.

אם כן – מה מקומם של הדרשות בעם ישראל? במה מועילה, למשל, דרשת הרב בליל שבת בענייני פרשת שבוע?

התשובה היא, שישנם עקרונות יסוד תורניים, שהועברו אלינו דרך ההלכות והאגדות, ונמסרו לנו בפי גדולי ישראל הקדמונים. הדרשן לוקח עקרון יסוד כזה ומלביש אותו בתוך המשל או מבאר על פיו נקודה מסוימת בפרשת השבוע. לכן, חשוב מאד להיזהר שלא לומר בדרשה כל דבר. הדרשה או המשל אינם העיקר, הם רק הלבוש לעקרון רוחני יסודי שקיים גם בלעדיהם.

עקרון זה מתכתב עם הנחיה שקיבל המגיד מדובנא מהגר"א בראשית דרכו בעולם הדרשנות (תולדות הגר"א עמ' רמ). כשהיה המגיד מדובנא בן 18, הוא ביקר אצל הגר"א וסיפר לו שהוא שואף להיות מגיד. באותם ימים, היו רגילים המגידים להוכיח את ישראל על חטאיהם באופן קשה מאד. דעתו של הגאון לא הייתה נוחה מכך, לפיכך אמר הגאון למגיד: זכור, שכשאמר ישעיהו הנביא: "איש טמא שפתיים אנוכי, ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב", אמר לו הקדוש ברוך הוא – על עצמך אתה יכול לומר שאתה איש טמא שפתיים, אך על עם ישראל אסור לומר כך. מיד עף אל ישעיהו אחד מהשרפים ובידו רצפה, ונגע בשפתי ישעיהו. מה זה רצפה? "אמר רבי שמואל: רצוץ פה שאומר דלטוריה (לשון הרע) על ישראל".

הנה אותו עניין. אסור לדרשן לומר כל דבר, עליו לפעול לפי עקרונות רוחניים, כדוגמת העיקרון שצריך לדבר בציבור טוב על ישראל.

ןכך מצינו בפרשת ויחי, שהוכיח יעקב אבינו חלק מבניו על מעשיהם, ונזף בראובן שמעון ולוי. אולם בסיום דבריו נאמר (מט, כח) – "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם", ומפרש שם רש"י: "והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו... יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי תלמוד לומר: ויברך אותם, כולם במשמע".

אם כן למדנו, שבסופו של דבר, כשפונים לכלל הציבור עלינו להביט בעין טובה, עין של ברכה. נואם חייב להיות נואם בחסד, לראות תמיד את החסד, נואם בחסד עליון!