"כמה קל להיות מאושר"

אורה של תורה מרומם אותנו לענווה וצניעות, הסתפקות במה שיש בו צורך, ולא קניין רק לשם התחושה הרגעית.

יהודית אפרתי , ט"ו בטבת תשע"ח

יהודית אפרתי
יהודית אפרתי
צילום: עצמי

באמצעי התקשורת מסכמים את השנה הנוצרית בכל תחום אפשרי, וכך גם בתחום הכלכלי. 

סקר שבדק כמה ישראלים היו בחובות כלכליים השנה גילו שחלה עליה במספרם. כ70% מהישראלים היו השנה בחובות.  

הנתון המפעים הזה מתחבר עם פרסומת מדהימה לא פחות שראיתי על גשר הומה בירושלים. על גשר סמוך לקניון מלחה תלוי שלט המזמין לקניות, ועליו הכתובת: "כמה קל להיות מאושר". 

אין ספק - הקניות בקניון מלחה הם סוד האושר. מי שקונה הוא מאושר, ובמיוחד אם זה בקניון מלחה... 
כיוון חשיבה מעוות זה מקיף אותנו מכל עבר. מידי כמה ימים אני מקבלת סמס ובו הצעה לקחת הלוואה בתנאים מצויינים.  העיקר שאקנה ועוד יותר טוב אם בנוסף לכך גם אלווה. ככה אפרנס כמה שיותר בעלי אינטרסים סביבי. 

הסיבה העיקרית לכך היא שאת האושר ניתן לקנות בכל חנות או אתר אינטרנט. אין צורך לעמול ולטרוח בענייני עבודה על המידות או על ענייני בין אדם למקום או בין אדם לחברו כדי למצוא את האושר. הוא נמצא בכף ידך, כמה פשוט שיש כרטיס האשראי. אפשר לגהץ כמה שרק רוצים! אם אין בחשבון - לא נורא. אפשר תמיד להכנס לחובות ואז עם עוד הלוואה מצויינת לכסות את החוב ולהמשיך ולהמשיך.

בקופות ברמי לוי הקופאית תמיד שואלת שאלה לא ברורה - "לכמה תשלומים לחלק?" רעיון התשלומים גם הוא פיקציה. אם אני עושה קניה גדולה בסופר פעם בשבוע, ארבע פעמים בחודש - מה זה עוזר לי אם אשלם על הקניה בתשלומים? הרי גם בחודש הבא יהיו לי קניות, והחוב המצטבר עומד מעבר לפינה. 

ההונאה העצמית של פריסה לתשלומים משרתת היטב את חברות האשראי משום שהם מקבלים עמלות. היא משרתת את רשתות השיווק, משום שכך יש יותר קונים. אך את הצרכן היא בכלל לא משרתת. היא מזיקה לו והוא זה שנכנס לעסקה זו.

אבל מה אם באמת אין מספיק כסף בחשבון? זו שאלה באמת קשה. 

התורה מדריכה אחרת. בתהילים נמצא הפסוק: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ההנאה צריכה להיות ממה שיגעת והתאמצת להשיג בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". 

באורחות צדיקים בשער הצייקנות כתב כך- "והטוב שבזאת המידה - שאינו מפקיר ממונו בהבלים, ופעמים נמנע מעבירות גדולות. ומחמת שמחסר נפשו מטובה, מתוך כך אין לו גיאות כמו שיש לנדיב ... לכן ידקדק האדם בעושרו בעצמו, ויהיה נדיב במקום שראוי לו להתנדב, ובמקום שאין ראוי לו להתנדב יהיה צייקן וכילי. וישקול כל זה במאזנים של תורה. וילמד מיעקב אבינו שהיה ציקן שאין דוגמתו כשחזר על פכים קטנים".  
 
 וכן ביאר הרש"ר הירש את דמותו של יעקב אבינו:

"לדעת חז"ל "נשתייר על פכין קטנים" (חולין צא ע"א). אחרי שהעביר בנחל את כל אשר לו, חזר עוד פעם, לראות אם לא שכח דבר. "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

רכוש, שצדיק זכה לו ביושר, אפילו אינו אלא שוה פרוטה, הרי הוא קדוש בעיניו. הוא לא יבזבז אותו, אף לא ישחית אותו לריק, והוא אחראי על שימושו היעיל. אלפי זוזים הרי הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציא אותם למטרה נעלה. אך ערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים, בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה. מי "שאינו פושט ידו בגזל", והוא קורא את שלו, רק מה שהצליח לרכוש במאמציו הישרים, זה יראה את חסדי ההשגחה בכל קנין שרכש; אם מחוט ועד שרוך נעל, הכל בא לו בזיעת אפים ישרה, שנתברכה בידי שמים, וערכו לא ישוער".

תרבות הצריכה של היום מרגילה אותנו להיות צרכנים מתמידים שכל הזמן זורקים ומתחדשים. בבתי הספר ובספריות הציבוריות ישנם ארגזי אבידות שעולים על גדותיהם באופן מרשים. הם מלאים בסוודרים לסוגיהם ואף במעילים. האם הילד ששכח את הסוודר לא מחפש אותו? אין צורך! נקנה חדש. הרי יש מבצעים, ואם זה יקר מידי - אפשר תמיד לשלם בתשלומים או לקחת הלוואה.  מאלפים אותנו למצוא את האושר ברכישות, ועוד מפטירים מעל גשרים- "כמה קל להיות מאושר!".

זוהי הונאה. חווית הקניין והרכוש, הקניות והשליטה, היא דמיונית. אתה קונה, ונכנס לחוב גדול. משלם במציאות על דמיון רגעי.

אורה של תורה מרומם אותנו לענווה וצניעות, הסתפקות במה שיש בו צורך, ולא קניין רק לשם התחושה הרגעית. זהו בדיוק ההבדל בין אמת התורה הנצחית, לשקרי התרבות המשתנה כפי המכנה המשותף הנמוך ביותר של האנושות- קניין לשם קניין. 

בעוד התרבות הנוכחית מבלפת בססמאות 'כמה קל להיות מאושר', עמקות התורה מחנכת 'איזהו עשיר, השמח בחלקו'.