על צביעות תרבות המחלוקת בישראל

כאדם פרטי, זכאי יאיר נתניהו להגנה יתירה על פרטיותו ועל מרחבו האישי, על סוד שיחו ועל עצם היותו אדם פרטי.

שמואל ססובר כהן , כ"ג בטבת תשע"ח

שמואל ססובר
שמואל ססובר
צילום: עצמי

בימים האחרונים אנו עדים למהומה תקשורתית בדבר אירוע במרכזו עומד יאיר נתניהו. קראתם נכון – לא בנימין, בנו. יאיר.

האחרון, בן ה-26, הוקלט כשהוא שיכור, בחברת חברו, השיכור אף הוא, מדבר בבוטות ובגסות, ומצוי במועדון בלתי סימפטי (להשקפתי, על כל פנים). נתניהו הבן "נתפס" מדבר על יצאניות, כסף ושאר ירקות, בעודו תחת השפעה כבדה  של אלכוהול.

משהתפרסמו ההקלטות, פתחה תמונתו של נתניהו את מהדורות החדשות. פרשנים חמורי סבר וקול בחנו את דבריו מכל פניהם, ניתחו את משמעותם ושיערו את השלכותיהם על הפוליטיקה, על המוסר ועל מוסדי ארץ רבה.

זה לא נגמר שם – מהבוקר יצאו כמה וכמה עדכוני פוש לבעלי הסמארטפונים, כתבות ראשיות באתרי החדשות ובעיתונים וראיונות מתחסדים עם כל המי ומי, ואלו שהם כאלה כשנוח שיהיו כאלה. כולם מניפים אצבע נוזפת כלפי יאיר נתניהו, הוריו ותומכי אביו כולם. תתבייש יאיר, עכשיו העולם יחרב באשמתך.

אודה ולא אכחד, דעתי אינה נוחה ממעשיו של בנו של ראש הממשלה. לראייתי, חברה מתוקנת איננה צריכה לסבול התנהגות שכזו, ורמת שיח ובילוי שכזו, לדעתי, מקומה לא יכירנה במרחב ציבורי הגון ומתוקן. חברה מתוקנת, לראייתי, איננה צריכה לקבל את הפעלתם של מועדוני חשפנות, איננה צריכה לאפשר תעשיית מין ופורנוגרפיה, ובכלל, אינה צריכה לקבל יחס מחפיץ ופוגעני כלפי נשים, ככלי למיצוי תאוות.

אך אנה אוליך בושתי ואנה אשא חרפתי. בתוך עמי אנוכי יושב, ויודע אני כי איננו חברה מתוקנת. אנו חיים בחברה ליברלית, דמוקרטית ופורצת גבולות. יש בכך המון טוב, אך לא מעט מן הרע (שוב, כמובן, לראייתי). תחום המין פרוץ לכל רוח, צעירים מכל הגילאים מורשים לתת ביטוי ופורקן לכל יצר העולה על דעתם (ובלבד שלא יפגעו באיש – "באיש". על החברה איש אינו נותן דעתו), ושיח על "ציד בחורות" הוא נושא לשיחה לגיטימית במרחב ציבורי פתוח כאוטובוס או ספסל ברחוב. השימוש באלכוהול חוצה כל פרופורציה, ומיניות בוטה הפכה לגיטימית לתצוגה בחוצות.

ולו היו מעצבי דעת הקהל מחזיקים בסטנדרט דומה לשלי באשר לחברה מתוקנת, כי אז החרשתי. אך לא זו בלבד שאין זה המצב, אלא שאותם, עליהם קבילתי, הם ממובילי הנורמה החברתית הנהוגה, ואלו הם המטיפים יום וליל לחירות ללא גבול וסייג. הם אלו המטיפים כנגד הקוראים לצניעות, לאיפוק ולריסון יצרים. הם אלו השופכים דמם של אלו המעזים להעז פניהם אל מול תרבות החומרנות המערבית הפרועה. הם ולא אחרים.

אם כן, מה פשע יאיר נתניהו בהתנהגו כצעיר פרוע מן השורה? פשעו הוא שנולד למשפחה הלא נכונה. המשפחה שכולם כל כך אוהבים לשנוא.

 זה שנים שהתקשורת לא מפסיקה לדוש ברמתה המוסרית של משפחת נתניהו, בהרגליה בחיי שגרתה ובהיותה עומדת או נופלת מהסטנדרט שקבעו כמה בעלי טורים וגופי תקשורת מוסרניים שעליה לעמוד בו. עד לפני זמן לא רב, היה הפוקוס על אשת ראש הממשלה, שרה. דנו ללא סוף ביחסה לעובדים שונים, בהרגלי האכילה שלה, במידת האכפתיות שלה מסביבתה ומיחסה להתחממות כדור הארץ. משגדל נתניהו הבן, גילתה התקשורת למרבה שמחתה מקור חדש לשערוריות מזניקות רייטינג. יאיר כתב כך, יאיר אמר אחרת. חגיגה.

  אני חושב שלא מקרה הוא. המדובר בפשיטת רגל ערכית של יריבים מסוימים של נתניהו האב. אכן, אינני נמנה על חסידיו, ואף לא על מצביעיו של ראש הממשלה. יש לי ביקורת רבה על מדיניותו, מחויבותו לערכים בשמם נבחר ויחסו לציבור עליו אני נמנה. עם זאת, אינני רואה כל צורך בפנייה לאד הומינם. האם כלו כל הטיעונים נגד נתניהו? האם אינכם יכולים לבקרו עניינית, שהחלטתם להכפישו באופן אישי ולהפוך את חייו האישיים וחיי משפחתו לגיהינום עלי אדמות?

  לא זו בלבד שאינני רואה צורך באד הומינם כלפי אנשי ציבור, להשקפתי מדובר בתופעה פסולה שאין להכירה כשיטת ביקורת לגיטימית. פנייה לפסים אישיים וקטנוניים עלולה לפגוע לטווח ארוך באינטרס הציבורי באנשי ציבור איכותיים, מכל רחבי הקשת הפוליטית, שישקיעו את זמנם, אונם ומרצם בקידום מטרות חברתיות ופוליטיות חשובות ויקדמו את מדינת ישראל למחוזות טובים יותר.

  כמובן, ויכוח ענייני על עמדות ודעות הוא לגיטימי, רצוי וחיוני. יחד עם זאת, פגיעה אישית וקטנונית, בהיקפים שכאלה, עלולה ליצור אפקט מצנן שיביא לתוצאה המזיקה והבלתי רצויה בעליל, שאנשים מוכשרים רבים, המוכנים לוותר על עושר רב כדי להיטיב עם הציבור, יירתעו מהמחיר האישי שתפקיד כזה מחייב וידירו רגליהם מהזירה הציבורית. הלא שמענו זה כבר את הטענה החביבה על אנשי תקשורת רבים כל כך, כי הכנסת הפכה לקרקס? ועל מי ילינו אלו ולא לפתחם?  

  יאיר נתניהו הוא אדם פרטי. אדם פרטי שנולד לאדם שקשר את גורלו בציבוריות הישראלית, בתפקיד כפוי הטובה ביותר במסגרתה. כאדם פרטי, הוא זכאי להגנה יתירה על פרטיותו ועל מרחבו האישי, על סוד שיחו ועל עצם היותו אדם פרטי. אילו היתה ישראל מונרכיה, או רפובליקה נשיאותית מן הסוג המצוי בכמה מן המדינות באזורינו, והשלטון היה עובר בירושה מאב לצאצאיו, ניחא.

מובן כי אדם המצוי בעמדת שליטה וכוח מחויב בייצוגיות יתר והסטנדרט לגביו שונה. אך ישראל היא מדינה דמוקרטית, בה מעמדו של אב אינו מעיד כהוא זה על מעמד בנו או זוגתו. לנתניהו האב אין כל אחריות למעשי בנו הבגיר, או למעשיה של אשתו (מה פטריארכלית היא הטענה העומדת בבסיס הטענות לאשת ראש הממשלה על מחויבותה לעמוד בסטנדרטים ציבוריים הנגזרים ממעמדו הציבורי של בעלה. כיצד זה נדמו ארגוני הנשים למשמע כדבר הזה? אתמהה!). מה תלינו על אלה יותר מהבוסית קשת הלב במשרדו של השכן מלמטה, או מהבחור ההולל מן הבניין ממול?

  אינני מחובבי הביקורת הפומבית, ובכוונה בחרתי שלא לנקוב בשמות אלו עליהם השתתי את ביקורתי. עם זאת, אני חש שכבר תקופה ארוכה עובר השיח הציבורי רידוד מאסיבי על ידי גופים שונים שלקו ב"חסם סופרים" עיתונאי, ונוברים בעניינים לא להם, עד כי החווירה השמש לצד גוון פרסומיהם.

  אינני מתכוון לחנך איש, אך אני רואה צורך לקרוא לבניית שיח ערכי יותר, הוגן והגון יותר, אינטלקטואלי ותרבותי יותר. לו היתה תרומתי במאמר זה למטרה זו, ולו כמלוא נימה, והיה זה שכרי.