הקול המפתיע שבקע מהדממה!
הקול המפתיע שבקע מהדממה!

פעם אחת, הביאו אל רבי משה צבי מסוורן, (ההילולא שלו – כה' טבת), ילד בן שבע שנים, שהיה חרש – אילם גמור. ביקשו מהצדיק שיברך את הילד ויתרפא. העמיד הצדיק את הילד על ספסל, ואמר לו: 'אם תוכל לדבר ככל האדם, מה, למשל, תדבר כשתגדל'?

כל האנשים שנכחו במקום, נדהמו לשמוע את הילד פותח את פיו ואומר: 'אהיה מסור, ואלשין על ישראל'!

הדבר יצא מפיו, והצדיק אמר לנוכחים: 'אתם רואים, שטובה לו השתיקה'!

והילד נשאר אילם כמקודם (ספורי חסידים תורה מס' 141).

הסיפור מבטא את אחת משאלות היסוד המפורסמות, המעסיקות אותנו זה דורות רבים, שאלת הסבל בעולם. האם יתכן שה' עושה רעה לאדם ללא סיבה? יתר על כן, פעמים רבות, אנשים גם נוטים בסתר לבבם, לחוש שאכן יש בעולם סבל לא מוצדק, ולחוש כעס כלפי ה'.

הילד בסיפור הוא חרש- אילם, והאדם מתקומם באופן טבעי על הסבל שחווה הילד. המומים הללו מבטאים, כביכול, את האמירה שה' לא מתגלה אלינו, ולא מסביר לנו את חידת סבלו של הילד. אין פלא, שהנוכחים מבקשים מהצדיק לברך ולרפא את הילד, בכך הם מבטאים את התחושה הטבעית, שאם העולם היה מסור בידי האדם הוא היה, כביכול, יוצר עולם טוב יותר.

ברגע זה, מביא הסיפור תשובה לחידה זו של העולם. הילד פותח את פיו, ומעיד על כך, שכוח הדיבור שלו יביא רעה לעולם. כביכול, ה' מתגלה לרגע ומסביר לעולם, שמחשבותיו רחבות ממחשבות האדם, והעולם נוצר באיזון הטוב ביותר. האדם טועה טעות אופטית בכך שהוא חושב, שאם העולם היה נוצר אחרת הוא היה טוב יותר. לא כך, יצירתו של ה' היא המושלמת והטובה.

סיפור זה מקביל לסיפור הדו – שיח בין משה וה', המופיע במפורש בתורה בסוף פרשת שמות ותחילת וארא. בסוף פרשת שמות, פונה משה לה' ומלין על כך, ש"מאז באתי לדבר בשמך, הרע לעם הזה". יש מהמפרשים המבארים, שמשה רק שאל את ה', כי לא הצליח להבין את מהלכיו. אולם, יש מהמפרשים על פי המדרש, שמשה ממש הלין על ה', הוא חש בתוכו שהמהלכים האלוקיים, חלילה, מביאים רעה במקום טובה.

על כך משיב לו ה' בתחילת פרשת וארא – המהלכים שלי ארוכים הם, וסופם להוביל לטוב. מחשבותי עמוקות ורחבות ממחשבות האדם. וכדברי חז"ל (שמות רבה) - "וארא אל אברהם", אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב... ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה... בקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך... בקש לשתות מים ולא מצא... ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב, הארץ אשר אתה שוכב עליה ... בקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי... ואתה תחילת שליחותי אמרת לי מה שמי, ולבסוף אמרת מאז באתי אל פרעה הרע וכו'".

ואף סיפור דומה לסיפור שהבאנו לעיל, מובא בחז"ל בהקשר זה. בסוף ספר שופטים מופיע הסיפור על פסל מיכה, אותה עבודה זרה שהחטיאה את ישראל מימים קדמונים. על שמו של יוזם הפסל, מיכה, אומרים חז"ל (סנהדרין קא.), שזה מלשון 'נתמכמך בבניין'. ומביא שם רש"י את דברי האגדה, שמיכה היה תינוק בימים הללו שהשעבוד במצריים החריף בעקבות פעילותו של משה. כחלק מהחרפת השעבוד, היו משקעים המצרים את בניהם של ישראל בבניין במקום הלבנים החסרות.

בא משה לפני ה' ואמר לו – 'אתה הרעות', שהרי עכשיו משקעים את הילדים בבניין במקום הלבנים. "אמר לו הקדוש ברוך הוא - קוצים הם מכלים, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים [גמורים], ואם תרצה תנסה והוציא אחד מהן. הלך והוציא את מיכה, (רש"י סנהדרין קא.).

נמצאנו למדים ומתחזקים ברעיון הידוע והפשוט, העוקר טינה מליבנו, ומבהיר את מחשבותינו, שמחשבות ה' רחבות ממחשבותינו, וסופם של מהלכיו הארוכים לברר ולהתברר, שכל העולם כולו נברא אך ורק לטוב!