חשבון פתוח

מדיניות החיסולים של ישראל, בעקבות טבח הספורטאים במינכן, היא לשם דבר.

משה חסדאי , כ"ז בטבת תשע"ח

משה חסדאי
משה חסדאי
צילום: עצמי

מדיניות החיסולים של ישראל, בעקבות טבח הספורטאים במינכן, היא לשם דבר.

מן ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי, אנו למדים שאלימות שתחילתה ברצח יהודים, מסתיימת בהתפשטות האלימות והסכנה לכל אדם, בכל העמים. אין לנו ברירה אלא להכות בארגוני הטרור בכל מקום שתשיגם ידנו. זו חובתנו לעצמנו ולשלום.

אלה הם דבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר, והם מזכירים לנו, שעוצמה נשית, יש בה בכדי לגאול את העולם, מאויבי האנושות, וזו גם העוצמה הנשית באשת החיל, שעמדה מאחורי וינסטון צ'רצ'יל, בשעה אפילה של העולם.

נדירים ויקרים הם האנשים, אנשי מופת, כמו ראש המוסד שבתי שביט. שביט האמין במחויבותה של מדינת ישראל לביטחון אזרחיה, בראש ובראשונה בארצם, וגם מחוץ לגבולות המדינה. שביט חי את החובה לממש ציווי מוצדק ומוסרי לניצחון על אויבי העם היהודי והמדינה היהודית, וידע שאיש לא יעשה את העבודה במקומנו. והוא עשה את העבודה.

יותר מתריסר אנשים חוסלו בידי ישראל, בעקבות הטבח במינכן. זאת מדינת ישראל שיהודים חלמו עליה. מדינה שיודעת לקיים סיכול, הרתעה ונקמה באויביה. חיסול טרוריסטים, מונע את הפיגוע הבא. חיסול טרוריסטים יוצר הרתעה.

נקמה וענישה כלפי טרור ופשיעה לאומנית ערבית ומוסלמית, קיימות כדי להבהיר שמי שפוגע בנו היהודים, כארגון, כעם, יחיה תמיד בפחד ממוות פתאומי, לא צפוי, אך ודאי. טרוריסטים ורוצחי יהודים סדרתיים המביטים כל העת לאחור, מעבר לכתפם, ופוחדים פחד מוות, משתכנעים באלימות טהורה שמי שחושב על קריירה בטרור, שיבחר בעיסוק אחר.

הספורטאים במינכן, הופתעו על ידי שמונה מחבלים, וזאת לדעת, היו בספורטאי ישראל גיבורים כאריות. יוסף גוטפרוינד המתאבק, נאבק בגבורה כדי למנוע מהמחבלים להיכנס למגורי הספורטאים הישראלים, כדי להרוויח זמן עד שחבריו הישנים יתעוררו לצעקותיו, יתעשתו ויברחו.

לאחר מכן, משה ויינברג, מאמן המתאבקים, הסתער על מנהיג המחבלים בקרב מגע, והפיל אותו ארצה. הוא נפצע מכדור מחבלים. שוב הוא ניצל רגע של הסחת דעת, התנפל על מחבל וניסה לחטוף את נשקו. הוא נורה ונהרג, כגיבור ולוחם כארי. המתאבק יוסף רומנו, הסתער על אחד המחבלים וחטף את נשקו מידיו. הוא הצליח להפיל את המחבל על גבו, אבל מחבל אחר ירה בו למוות. הוא נהרג כלוחם וגיבור כארי. זו מורשתם לנו.

בלשכת ראש הממשלה, לחצה גולדה מאיר את ידי האלמנות, ההורים השכולים והיתומים והישירה מבט לעיניהם. היא החליטה לרדוף כל אחד ואחד מהרוצחים. אף אחד מהמעורבים בטבח הזה, בכל דרך שהיא, לא יאריך ימים עלי אדמות. בחבטת אגרוף על שולחנה, המשיכה בקול שקט: "נרדוף אותם עד חורמה, עד האחרון שבהם". דבריה אלה היו נר לרגלי דור שלם של אנשי מוסד, שב"כ ואמ"ן. זו היתה "מהפיכת מינכן", כפי שכינה אותה אחד מראשי אגף "צומת" במוסד.

ראש הממשלה, הממשלה בישראל, שר הביטחון, הרמטכ"ל והמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ, מפכ"ל משטרת ישראל, מערכת המשפט ובעיקר בית המשפט העליון, אתם ניצבים על משמרתכם כדי לזכות באמון העם היהודי ואזרחי מדינת ישראל, וכדי לעמוד במשימה העיקרית עליה הנכם מופקדים. משימתם של נבחרי הציבור, שופטים עליונים, רמטכ"ל ומפכ"ל, ראש מוסד וראש השב"כ, היא לנצח את אויבי האנושות והעם היהודי, לקטול את תמנון הטרור, לנצחו ניצחון מוחץ, שאין אחריו ערעור.

מזה שנים רבות, שהטרור הנאצי הפלשתיני, הפך לאזרח קבע ותיק במדינה היהודית. מדינת הטרור בעזה, מדינת הטרור בלבנון, מדינות הטרור בשכם וחברון, מדינות הטרור של הרש"פ והחמאס, הפכו לתופעה מקובלת, חיה ונושמת, מתפתחת ומשתכללת, ואפילו מכובדת בעיני הבוגדים שבנו, בתוך הבית היהודי, ובסביבתו הקרובה.

חייל ולוחם בצבא ההגנה לישראל, פוחד להרוג מחבל נאצי. הוא לא פוחד מהמחבל. הוא פוחד מהרמטכ"ל. אזרח ישראלי, יהודי ולא יהודי, במילואים ולא במילואים, פוחד לחסל מחבל נאצי. הוא לא פוחד מהמחבל. הוא פוחד מבג"צ. אזרחים ישראלים נאמנים, אשר חיים במדינה היהודית, מתגייסים לשב"כ ולצה"ל, כדי שפושעי המלחמה הנאצים הפלשתינים יחיו בפחד מתמיד.

המציאות ההפוכה בלתי נסבלת. זו מהפיכת נגד מסוכנת, שהפכה את "מהפיכת מינכן" על פניה. שלטון הפקידים הקיים בימינו, בהנהגת דובר צה"ל והתקשורת הישראלית הממוסדת, מייצרים מאזן אימה על הממשלה ומערכת הבטחון, ועסוקים במלחמה בהדתה, בנשיות, בזוגיות איש ואישה, בנתניהו, במקום להתמקד בחיסול אויבי העם ואנושות.

רצח ידוע מראש, הוא כתובת המתנוססת מעל כל טבח ורצח יהודים, כמו טבח משפחת פוגל, טבח משפחת סלומון, כמו הרצח הנורא של הרב רזיאל שבח: "ולארץ לא-יכופר, לדם אשר שופך-בה, כי-אם, בדם שופכו".  אנשי הבטחון, כמו אנשי הביטחון של טבח הספורטאים הישראלים במינכן, יודעים שהם נכשלו, כאשר הטרור מנצח ורוצח.

מאז טבח הספורטאים במינכן, היו אנשי בטחון שהפיקו לקחים וניצחו את הטרור, שהתפשט כגידול ממאיר כנגד מטרות ישראליות בחו"ל. איפה ישנם עוד אנשים כמו גולדה ושבתי שביט היום? האם הם נעלמו? נאלמו? קבורים חיים תחת משפטנים ופקידונים?

כעת, לצערנו הגדול, הרמטכ"ל ושאר ראשי מוסדות וזרועות הבטחון, אינם מסוגלים לשמור אפילו על בסיסי צה"ל, מפני גנבי הנשק והציוד הצבאי, רובם מהמגזר הבדואי. בסיס צאלים, בסיס כיסופים, בסיס נחל עוז, רבים מבסיסי צה"ל, הם מטרות קלות, ויש בהם הפקרות ביטחונית, שאין דוגמתה בעולם. אלפי נשקים, טונות תחמושת, אינספור לבנות חבלה, נגנבים מצה"ל.

הם משמשים עד כה, בעיקר לפיגועים פליליים. גם כאן, הכתובת רשומה על הקיר. גם כאן, הרמטכ"ל ודובר צה"ל כובלים את ידי הלוחמים הסדירים, וכוחות המילואים. הגיע הזמן מזמן, לשים קץ לחושך הזה. הגיע הזמן למהפך.

רבותיי וגבירותיי, עובדי ציבור וממשלה, מנהיגים ומפקדים, משפטנים, ראשי מערכת הביטחון והאכיפה, הינכם נקראים לשנות אסטרטגיה. תשנו גישה. תשובו ל"מהפיכת מינכן". הנחישות שלכם במלחמה בטרור, נקנית מאז ומתמיד, בדם יזע ודמעות של יהודים ויהודיות חפים מפשע, שנרצחים ונטבחים. אסור לכם להיכשל במשימה העיקרית, להכות באויב עד כלותו. אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם (תהילים חי חל).