הרגעים שאחרי האסון

הרב אברהם בלס , א' בשבט תשע"ח

הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלס
צילום: עצמי

התרבות המערבית ששמה את האדם במרכז היא אם כל חטאת. לצערנו אחרי כל רצח נפשע של מחבלים בני עוולה אנו נתקלים בכמה תופעות ההפוכות לכל הווייתנו היהודית, והדברים חוזרים על עצמם ומכאיבים את הלב, כל פעם מחדש.

התופעה הראשונה היא ההכרזה של ראשי המדינה שאנו נשים את ידינו על הרוצחים, כאילו מדובר בפושעים פרטיים, ואין מדובר במלחמה כוללת של העם הערבי, הכרזה כזאת היא לא פחות ולא יותר רציחה נוספת של המשפחה, שכן אם מדובר ברוצח נתעב, הרי לא ניתן להתייחס לקדוש היהודי שנרצח על קידוש השם כקדוש.

ברור שצריך לעשות הכל כדי לעשות צדק בעולם ולהעניש במלוא חומרת הדין את הפושעים, אבל הדבר הראשון שצריכים לעשות במערכת הביטחון היא להילחם באויב בתור אויב, מה שאומר למשל להחריב כפר שלם שנתן מחסה למחבלים, או לחילופין לפני שדנים במחבל שנתפש, לגרש מיד את משפחתו ולהרוס את ביתם מיד, לפני שכל העניין הצודק הזה יתמוסס. רק בצורה כזו, יבינו כולם שמדובר במאבק לאומי, וממילא גם יומחש נושא קדושתם של אלו שנרצחו רק בגלל יהדותם.

התופעה השנייה היא סקירת כל הנושא על ידי כלי התקשורת. מתעסקים כל כך הרבה בכל כך הרבה פרטים של המקרה עצמו שאינם משרתים שום דבר חוץ מאשר הסקרנות של הצופים. אני זוכר היטב את בחירות 96 שכל הזמן דיברו בתקשורת על כך שמר שמעון פרס ניצח – ניתוחים על גבי ניתוחים. עם ישראל קם בבוקר עם מר בנימין נתניהו. המסקנה צריכה להיות שלא מדברים שום דבר עד שמתקבלות תוצאות. דומה שכל הבחירות הם משחק ולמעשה מי שעומד במרכז זה הצופה על הכורסה. אם הקדוש רזיאל אמר יורים עלי, זה נתון שלא משרת שום דבר מועיל. לא בכדי היהדות נלחמת כל כך על חומרת לשון הרע.

לשון הרע פירושו לספר דברים על אדם ללא כל הנאה ותועלת רק כדי לספק סקרנות. היהדות מחנכת לעשייה חיובית, ובשום פנים ואופן אינה מוכנה להיכנע לחולשות של האדם. היהדות מציבה דגם ברור האדם צריך לשרת את הציבור, ובשום פנים ואופן אסור שהציבור ישרת את הפרט.

במה שקשור לצד הביטחוני ישנם כוחות בטחון, שהם ורק הם אמורים להסיק את המסקנות האופרטיביות, ויותר אין צורך להתעסק בדבר זה כלל, למרות קדושת –'זכות הציבור לדעת'.

מה שכל כך מפריע כאן זאת האוריינטציה הזאת המעמידה את האדם במרכז. תקשורת הגונה ומוסרית צריכה במציאות כזאת להפנות את הזרקור אל האדם הפרטי במגמה שמקרה טראגי זה יהיה עבורו מנוף להתעצמות ציבורית. כאשר ישנה פגיעה אנושה בצד הציבורי על האדם הפרטי מוטלת החובה לראות כיצד הוא מחזק את הצד הציבורי. במיוחד כאשר מדובר בנרצחים כמו הקדוש רזיאל שבח, שבאישיותו הוא ממחיש בצורה הטובה ביותר מה פירוש להיות שליח ציבור נאמן לעם ישראל.

דמות כזאת חייבת להיות מקור השראה לרבים, ועל כלי התקשורת מוטלת החובה לשקף בצורה נאמנה את דמותו המרשימה, כמודל לחיקוי למי שמבין שצריך להתחזק ולתרום יותר בצד הציבורי. כמובן שהתחזקות בצד הציבורי פירושה בין השאר הוא גם למחות בצורה נמרצת על דברים שבסופו של דבר ייתכן והיו מונעים את הרצח, וגם לתבוע בצורה נמרצת את חידוש תנופת ההתיישבות, שבנוסף על כך שהוא מהווה כלי הרתעתי מאין כמוהו, הוא גם מרים את המורל של הציבור היהודי ונוסך בו מוטיבציה לפעול ולעשות בתחומים רבים.

התופעה השלישית היא שלא מספיק מדגישים שאנו יחידה אחת. כולנו נמצאים בסירה אחת – חבורה שמת אחד מבני החבורה תדאג כל החבורה. עם ישראל כולו הוא בחינת חבורה אחת. מהבחינה הזאת אנו דווקא משתפרים והולכים. רבים מאלו שהיו בלוויה ובניחום האבלים לא הכירו באופן אישי את הנרצח הקדוש.

התופעה הרביעית היא שאחרי שהטרור מפיל חללים עולם כמנהגו נוהג. רצח של מחבלים אמור לאותת לנו לגבי סדר העדיפויות שלנו. מצופה מאתנו שאחרי רצח מתועב כזה נתפוש את העולם בפרופורציה. אני זוכר שבמלחמות ישראל היו משמיעים כל הזמן שירי מולדת – פתאום כל הדברים האחרים מתגמדים. כל מיני דברים קטנים שמשום מה תופשים כותרות גדולות צריכים לחזור אחרי אירוע למקומם הטבעי.