כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת

הרב מאיר גולדמינץ , ב' בשבט תשע"ח

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

בשבוע האחרון כאבנו כולנו את הרצחו של הקדוש הרב רזיאל שבח זצוק"ל הי"ד.

מי שלא הכירו, ודאי שמע מן ההספדים מקצת מעשיו הדגולים. כולנו שמענו על גדלותו בתורה, על החזקתו בתעודת כושר לרבנות עיר ועל לימודי הדיינות שהתחיל, על התמדתו העצומה בתורה, על היותו מוהל, שוחט, סופר סת"ם ו... מתנדב במד"א, על הרמתו את קרן התורה בחוות גלעד ונשיאתו במערך שלם של שיעורי תורה לילדים ומבוגרים במקום, על מאור הפנים ועוד ועוד ועוד. אנו, שהכרנו אותו, יודעים שמה שפורסם ברבים הינו כאין וכאפס לעומת גדלותו האמתית.

הרב רזיאל לא נרצח כאדם פרטי. המחבל שרצח אותו לא התכוון אישית לרב רזיאל הי"ד. הוא נרצח כקרבן ציבור למען תקומת עם ישראל בארצו. אנו שזכינו לאחוז בשולי גלימתו, יודעים כי הקב"ה בחר לו לקרבן ציבור את הקדוש ביותר.

הרב רזיאל עלה לשמיים כעולה תמימה, כחלק מן היסורים שארץ ישראל נקנית בהן.

גם המחבל שרצח אותו לא עשה זאת כאדם פרטי. הוא היה שליח של האומה הערבית במאבקה לגזילת הארץ המובטחת מידי העם היהודי, על מנת להמשיל בה את שלטון ישמעאל.

הרוצח לא פעל בחלל ריק. סביבתו תומכת במעשיו. מי בעזרה מעשית, מי בעידוד ובחיזוק, ומי בשמחה על "הצלחתו". רובם של בני עמו אינם רואים בו רוצח מתועב, אלא לוחם למען חרותם. גם אם ישנם בודדים ביניהם המתנערים ממעשיו (ולא מצאנו כאלו), אין זאת אלא מיראת ידו הארוכה של צה"ל. המכנה המשותף כמעט לכל בני האומה הערבית, הוא הרצון להשיג את המטרה למענה הוא רצח את הרב רזיאל הי"ד, והיא הקמת מדינה ערבית על נחלת ה'.

רצון זה הוא שורש הבעיה למענה הערבים מנסים לרצוח יהודים, ולצערנו מידי פעם גם מצליחים. הרוצח לא עשה מעשה הנמדד בכלים "פליליים" רגילים של רוצח פרטי. הטרור הוא אמצעי להשגת המטרה הלאומית של ה"עם הפלסטיני", כאשר הוא מבטא פשע עמוק יותר של האומה הערבית בכללותה – נישול עם ישראל מנחלתו.

כאשר שרה פונה לאברהם בבקשה לגרש את ישמעאל, היא אומרת:  "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

שרה מדגישה את העניין של "לא ירש בן האמה הזאת". מסביר רש"י, "מתשובת שרה, כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים."

כלומר, הרצון של ישמעאל לירש את הארץ, הוא הסיבה לגירושם של ישמעאל והגר.

והתבוננות בפסוקים מראה דבר פלא.

בפסוק הקודם נכתב "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". בהתאם לכך, לכאורה שרה היתה צריכה לומר לאברהם, "גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי... הוא מְצַחֵק". אך לא כך נכתב. נכתבה סיבה שונה "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". כלומר, מבינה שרה שאם היא רואה את ישמעאל מְצַחֵק, הרי שזה מעיד על משהו עמוק יותר -  על הבעיה האמיתית, והיא שישמעאל רוצה לירש את הארץ. וכי כאשר ישמעאל רוצה לירש את הארץ, יש רק דרך אחת.

כך גם בימינו. אילו הבעיה היחידה היתה שהישמעאלים "מצחקים", כלומר מנסים לרצוח אותנו (רש"י), הרי שאפשר להעמיד שומרים שלא יוכלו לצחק. אך לא זו הנקודה. הנקודה היא שישמעאל רוצה לרשת את הארץ, והרציחות הינן תוצאה ואמצעי להשגת המטרה. ברצון לרשת את הארץ, שותפים כמעט כל בני האומה הישמעאלית כולה.

אילו שרה היתה  אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי הוא מצחק", הרי שהיה צריך לגרש את המרצחים ותומכיהם בלבד. אך שרה למדה אותנו "גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". כלומר, הגירוש צריך להיות לכל מי שחפץ לירש את הארץ במקומנו.

לסיכום:

הריני מחזק את ידי חיילי צה"ל בתפיסת המחבלים. הריני מחזק את כל כוחות הביטחון. אך אם רוצים לפתור את שורש הבעיה, צריך להיזכר בדברים שהשמאל נוהג לומר: "לייבש את הערוגות שצומחים בהם העשבים השוטים".

אם חפצי חיים אנחנו, אם מאמינים אנו שזכאים אנחנו למימוש ההבטחה הא־לוקית על ארץ ישראל, אם רוצים אנו שלום אמתי בארץ, את הדרך כבר הציבה שרה אימנו.

"כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ".