וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב

הרב יאיר פרנק , ג' בשבט תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

בני ישראל נצטוו להזות מדם קורבן הפסח על מזוזות הבתים. התורה אף מדגישה במה להזות: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף..." (שמות יב, כב).

בפשטות, קורבן פסח מבטא את המוכנות להקריב את 'אלהי המצרים', לבטא את הכפירה בע"ז, ומתוך כך את האמונה והבטחון בה'. וזה לשון הרמב"ן (שמות יב,ז): "איש שה לבית אבות - טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים".

מהו האזוב? פשוט שמדובר בירק שיש לו גבעולים, המאפשרים הזאה. בגמ' בשבת (קט:) מצאנו ג' דיעות בין האמוראים: "אמר רב יוסף: אזוב - אברתה בר המג ... עולא אמר: מרוא חיורא. עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה, אייתו לקמיה מרוא חיורא, אמר: היינו אזוב דכתיב באורייתא. רב פפי אמר: שומשוק". בימינו יש המזהים את האזוב עם צמח הזעתר. אולם, יותר לעומק יש נתבונן - מה מסמל האזוב?

אזוב נזכר בתורה ביחס לאפר פרה אדומה לטהרתו של טמא מת. הן בהכנת האפר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (במדבר יט,ו). והן בהזיה על הטמא: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר" (שם יח).

וכן בטהרת המצורע: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב ... אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים" (ויקרא יד,ד-ו). וכן בהמשך הפרשה שם, ביחס לצרעת הבית: "וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב ... וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים:  וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת" (שם מט-נא).

השוואה זו מורה על ביאור חדש להזאת דם קורבן פסח - ההזאה הינה לשם טהרת בני ישראל, ובהקשר לקורבן פסח – טהרה מטומאת עבודה זרה. וכך אכן מצאנו בזוהר הקדוש (לה ע"ב): "א"ר יוסי כל שוקי מצרים מליין טעוון הוו, ועוד דבכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין דמתקטרי בחרשייהו באינון כתרין תתאין דלתתא ומתערין רוח מסאבא בגווייהו, ורזא דמלה תנא כתיב ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, אגודת אזוב למה, בגין לבערא רוח מסאבא מבינייהו". "אזובא הא אוקימנא דאיהו מעבר רוחין בישין" (מא ע"א). ובמשך חכמה (שמות שם): "דדומה זה להזייה בנגעי בתים שצריך אגודת אזוב ובכלי חרש וכו' שטהרת הבית מעבודה זרה כטהרת מצרעת בתים, ופשוט. ... אבל בהנך שמשכו מעבודה זרה ונימולו בעת עשית הפסח, בהם היה אגודת אזוב, שנטהרו בחייהם כטהרת צרעת בנגעי בתים, שזה טומאה היוצאת מגופם. ולכן היה דם הפסח מעורב בדם מילה ...".

ויש לבאר מה מסמל האזוב, המתקשר בייחוד לטהרה, ובפרט טהרה מעבודה זרה ?

בפשטות אזוב מבטא ענווה ושפלות. בבחינת – "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו איזובי קיר" (מו"ק כה:). הגאווה היא סוג של 'מותרות', של קליפה גסה העוטפת את האדם בתדמית שאינה שלו, שאינה הוא באמת. החזרה לענווה היא הסרת כל הקליפות, לחזור למי שאתה באמת. הגאווה המצרית התבטאה בכוחם החומרי, "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט,ג). ובכלל שורש של כל עבודה זרה היא גאווה, הרגשת ישות וגסות הלב. האדם מגשים את האלוהות למידותיו הוא, ומבקש ממנה רק את צרכיו שלו. הפך הענווה והביטול האמיתי שבעבודת ה', בענוה שבעמידה לפני האין-סוף ב"ה.

וכך ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בא ז): "ושורש היצר הרע הוא הגאוה שהוא ראשית דקליפה כמו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"א רב א) דיצר הרע לא שריא כו', וגסותא דרוחא. ואזוב רומז לשפלות כמו שאמרו (מדרש רבה ותנ' חקת) כיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא על ידי אזוב".

ועוד ביאר, שהענווה והשפלות הם השורש להמלט משלושת הקליפות של קנאה תאווה וכבוד. "ויש ג' מיני שפלות כמו שאמרו (רפ"ג דאבות) הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו', והם נגד ג' קליפות הנזכרות מאין באת מטיפה סרוחה עד קליפת הקנאה שהיא להתגבר על חבירו כעין קליפת עשו על חרבך תחיה ועל ידי שישפיל דעתו שבא מטיפה סרוחה במה יתגאה ויתגבר על חבירו.

ולאן אתה הולך למקום עפר כו', על ידי זה יוכל לבטל קליפת התאוה וכמו שאמרו (ברכות ה.) שעצה האחרונה להתגבר על היצר הרע שיזכיר לו יום המיתה שאז גמר לכל התאוות. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', על ידי כן ינצל מקלי' הגאוה והכבוד שאף שיוכל היצר הרע להטעות בנפשו שימצא בו מעלות במה להתגאות מכל מקום כשיזכור שצריך ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אז ידע בנפשו, כי מה אני ומה חיי נגד גדולתו יתברך ואיך יתגאה. וזה ענין אגודת אזוב ג' קלחי אזוב כנגד ג' מיני שפלות הנזכר כדי לבטל הג' קליפות".

הענווה היא אף הדרך להגיע לאחדות. ומצאנו שרבי יהודה למד שיש לאגוד את ד' המינים מהאזוב שבפרשתנו. "רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד - פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם ולקחתם אגדת אזוב, וכתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון, מה להלן באגודה - אף כאן נמי באגודה" (סוכה יא:).

על ידי האזוב, באים לידי אגודה. ענווה אמיתית איננה שפלות רוח, והרגשת אפסות. ענווה היא ידיעה של האדם מה הוא. לא יותר, ולא פחות. ושאלת המבחן היא בעיקר – האם האדם רואה מעלותיו של חבירו. בעל הגאווה, מנסה להגדיל עצמו ע"י הקטנתם של אחרים, ולפעמים אף על ידי מחיקתם. ענווה מביאה לידי ראיית ייחודיותם, ומעלתם של הזולת. ועל כן, ענווה מאפשרת אחדות בין כולם.

וכך ביאר תלמיד הבעש"ט, בעל התלדות יעקב יוסף (וישב ד): "והנה הגלות המר הזה הוא עבור שנאת חנם (יומא ט ע"ב), והתיקון שישפיל דעתו כאזוב, אז אפשר שיהיו אגודה אחד. מה שאין כן אם מתגדלים ומתנשאים כארז, אז אי אפשר להיות אגודה א', כי זה גבוה מזה".

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין (תהילים נא,ט).