לא מקללים, רק מברכים!

הרב נתנאל יוסיפון , ה' בשבט תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

צדיקים פועלי ישועות רבים קמו לעם ישראל במהלך הדורות, ובין כל פועלי הישועות בולטת משפחת אבוחצירא, ובין בני המשפחה התפרסם במיוחד רבנו ישראל אבוחצירא, 'סידנא בבא סאלי', (שיום ההילולא שלו חל ב-  ד' שבט).

כוח גדול ומיוחד היה לפיו של הבבא סאלי, וברכותיו לא היו שבות ריקם, ועל הדרך שבה זכה לכוח זה, נציין כאן שני סיפורים. מסופר, שכשהבבא סאלי עוד היה נער, הוא נכנס לביתו כשהוא נסער מאד. שאלו, אביו, רבנו מסעוד – 'מדוע אתה כה נסער'?

סיפר הנער, שאחד הנערים פגע בו, ובתגובה לפגיעה – הוא קילל את החבר. הזדעזע האב ואמר: 'בני, דע לך שכח גדול יש בפיך. אל תקלל, רק תברך'!

סיפור זה סיפר הבבא סאלי על עצמו, והעיד – 'מאז, רק בירכתי'! ואכן, זו הייתה המידה בה בלט יותר מכל, לברך את ישראל.

ועוד מסופר, שפעם כששאל הרב מרדכי אליהו את הבבא סאלי למקור הכוח הגורם לברכותיו להתקיים, השיב הבבא סאלי, שזה בזכות אבות. כשהתעקש הרב אליהו להבין יותר, ענה לו הבבא סאלי, שהסוד תלוי בפסוק "לא יחל דברו... כל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). יש לחלק את הפסוק לשניים, אמר. "כאשר אדם 'לא יחל דברו' – כלומר אינו מחלל את דיבורו ומפר הבטחותיו אלא להיפך, הוא מקדש את דיבורו – אז הוא זוכה ל'כל היוצא מפיו יעשה'. בשמיים שומעים את דברו ועושים כפי שביקש". (חכמה מקדם עמ' 21).

עם ישראל נולד לעולם עם כוח של ברכה בפיו. כבר הובטח לאברהם אבינו הראשון, בעת שנצטווה ללכת לארץ ישראל ולהתחיל את מסע הקמת עם ישראל, "והיה ברכה", "הברכות נתונים בידיך", (רש"י בראשית יב).

את הלקח החשוב שלימד רבנו מסעוד את בנו הבבא סאלי, אפשר להבין שרק בפי בני משפחת אבוחצירא ישנו כוח גדול בפה, אך אפשר גם להבין שלכל יהודי יש כוח כזה בפה, אלא שעליו לגלותו ולזככו.

הבבא סאלי עצמו לימד את הרב אליהו, שכוח זה מצוי בכל יהודי אם ידע לקדש את דיבורו. וכיצד יקדש האדם את דיבורו?

בשני הסיפורים נאמרו שני דגשים שונים – בסיפור הראשון הלקח הוא להיות אדם שמברך ולא מקלל. בסיפור השני, הדגש הוא להיות אדם שמקיים דבריו, וכשאדם מקיים דבריו הרי דיבורו מקודש ולא מחולל.

אם נתבונן לעומק, נגלה שלשני הדגשים שורש משותף, והוא – להעריך את הדיבור ולדעת את חשיבותו. ידועים דברי אונקלוס (בראשית ב, ז) שתרגם את הפסוק  "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא", ללמדך שמעלתו של האדם מצויה בכח הדיבור.

ותמוהים הדברים, הלא בפשטות מעלתו של האדם היא במחשבה ובשכל ולא בדיבור? התשובה לכך נעוצה בהסברו של המהר"ל (גבורות ה' פרק כח') לדברי אונקלוס: ישנם בעולם יצורים חומריים כבהמה, ויצורים רוחניים כמלאכים. ייחודו של האדם מכל הבריאה הוא בהיותו מחבר נשמה שכלית בחומר גשמי. ישנם באדם כוחות רוחניים וכוחות גשמיים, אולם הכוח שמחבר כוחות אלו הוא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שמבטא החוצה את מחשבתנו הרוחנית. לכן אנו משתפים בפועל בפעולת הדיבור- רוח וגשם, אנו מוציאים אוויר מראותינו, אוויר זה פוגע בכלי המבטא החומריים המצויים בפה, ואלו יוצרים את הדיבור.

אדם הנותן משקל לדבריו, גם הקדוש ברוך הוא נותן משקל לדבריו. אדם כזה מקיים את דבריו. אדם כזה גם מברך ולא מקלל, כי הוא מבין את המשמעות שיש למילותיו, והוא לא מוזיל אותם ולא מפנה אותם למקומות נמוכים. " כשנשמתו של אדם מתעלה, הרי הוא מרגיש ביותר את הגבורה העצומה של כח הדיבור, ויודע באמת את הערך הגדול של כל דיבור שלו...וחש הוא את תנועת העולם... שהדיבור פועל" (אורות הקודש ג' עמ' רפה).

כשם שלאברהם אבינו, ניתן כוח הברכה, בתחילת מסעו להקים את עם ישראל, כך לעם ישראל ניתן כח הדיבור בעת לידתנו כעם ויציאתנו ממצריים. בפרשת בא, אנו קוראים על רגע לידת ישראל מתוך מצריים, כש'פסח' הקדוש ברוך הוא על הבתים.

לפיכך, חג יציאת מצריים נקרא בשם 'פסח', וכבר דרשו על כך 'פה סח', פה מדבר. ואכן, כבר אמרו גדולי ישראל, שבמצריים הדיבור היה בגלות, וכשיצאנו הדיבור יצא לגאולה. ובפסח, אנו מדגישים את כח הדיבור, בכך שאנו מספרים ומדברים ביציאת מצריים כל הלילה.

וכבר מחודש שבט, עת קוראים אנו בפרשיות יציאת מצריים, תקנו לנו המקובלים לדבר ולספר בשבח הארץ ופירותיה הקדושים בט"ו בשבט, ובכך להתחיל את מהלך גאולת הדיבור.

מהבבא סאלי יכולים אנו ללמוד את חשיבות הדיבור בקדושה. להעריך את תפילותינו וברכותינו, שעל ידיהם אנו קוראים בשם ה' בעולם, ומביאים ברכה לעולם. ובכלל, להיות אנשים שלא מקללים, רק מברכים!

שנזכה כולנו לאחוז במידותיו – 'בך יברך ישראל', לברך ולהתברך, ונבורך כולנו ממקור הברכות!