שבת שלום או שבת חלום?

ד"ר יוסי לונדין , ה' בשבט תשע"ח

ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום עצמי

ימים קשים עוברים על אוהבי השבת במדינת היהודים, ודומה כי הגיע הזמן לעמוד אל מול המציאות ולהפסיק להכחישה. עם החוק ובלעדיו, מדינת ישראל פתוחה היום כמעט לחלוטין בשבת. רבבות, אם לא יותר מכך, עובדים במרכזי הבילוי, התקשורת, הקניות ובהדרגה גם במרכזי יצור ותעשייה המקבלים בקלות רבה אישורי עבודה.

שבת השלום הופכת לרבבות משפחות בארץ לשבת חלום. מה שלא עשתה השליטה המפא"יניקית החילונית במשך דורות, עושה המשק הקפיטליסטי ותרבות הצריכה תוך שנים ספורות.

מחקר אחר מחקר מאשרים את העובדה המצערת ולפיה, במקביל לעלייה הדרמטית באחוז הדתיים בישראל, ובמקביל לעלייה העצומה בחיבה למסורת, הופך המרחב הציבורי ליותר ויותר חילוני, ומעמדה של השבת, כיום מנוחה לאומי גם מחוץ לכתלי הבתים הפרטיים והאזורים הדתיים, הולך ומשתכח.

דומה כי בפני האוהבים את השבת והכואבים את כאבה עומדות שלוש אפשרויות.

הראשונה היא פשוט להרים ידיים. להבין כי אל מול כוחות השוק והתקשורת הליברלית, נזקה של כל התמודדות גדול מתועלתה. עדיף להשאיר את השבת כיום מנוחה רשמי, להתחבר לסיסמאות הקליטות והאהובות של איש באמונתו יחיה, לאפשר פתיחה של כל מרכזי הבילוי במשמעותם הרחבה ביותר, תוך בקשה למתן כבוד בסיסי באזורים דתיים, ולייחל ליום שבו בקשת השבת תגיע מתוך הציבור כולו.

הגישה הזו מפתה למדי, היא הולכת ומתפשטת בחוגים רחבים של הציבור הדתי והיא ניתנת גם לצידוק תיאולוגי וחברתי ולפיו הכפייה מוזיקה יותר מאשר היא מועילה (וסאגת חוק המרכולים והתגובות עליו יוכיחו) וכי עדיף לתת לעם ישראל את חרותו הדתית, ולייחל ולהתפלל ליום בו החברה כולה תבין מעצמה את האסון האישי, החברתי והלאומי שבהשתעבדות ל24/7 , ועד אז- הנח להם לישראל.

הבעיה שבגישה זו היא ההנחה הדי ברורה ולפיה התופעה לא תעצר. פתיחת שערי השבת והמרוץ הבלתי נמנע אחר תאוות הבצע, יביאו במהירות לחיסול כל זכר לשבת בכל ענפי המשק ולמדיניות של יום מנוחה הנקבע לפי העדפותיו של כל עובד ועובד ולאו דווקא בשבת.

סביר שבמקרה כזה גם מערכות הביטחון, הבריאות והתשתיות החיוניות, שבעמל של שנים מצאו את האיזון היחסי בין המשך הפעילות לשמירת שבת, יפעלו יותר ויותר כביום חול, והנזק הן למשמעותה של השבת והן לשיקול האגואיסטי והלגטימי של האפשרות של ילדינו לעבוד ברוב מקומות העבודה הוא ברור.

האפשרות השנייה היא להפעיל את כל כובד המשקל הפוליטי של הציבור הדתי והחרדי כדי להחזיר את הסטטוס קוו למה שהיה עד לא לפני שנים רבות (ואגב, בכל דיון הקשור לנושא, נעלמה לאחרונה מפלגה מסוימת שבעבר הלא רחוק, הפילה ממשלה על טקס קטן שהתקיים חמש דקות אחרי כניסת השבת. כל היודע דבר על מקום המצאה מתבקש לדווח ללשכת שר החינוך).

הבעייתיות שבגישה זו ברורה- האווירה הציבורית, בג"ץ, המערכת הפוליטית כמעט כולה ובוודאי ההתנפלות התקשורתית, לא יאפשרו התקדמות ראויה בגישה זו. דומה כי גם קמפיין בנוסח מאמריו של אחד העם או מכתביו של דיזנגוף בזכות שמירת השבת בשנות השלושים, הם לא מה שיביאו את הישועה.

האפשרות השלישית המרחפת בחלל האויר מזה למעלה משני עשורים היא מילת הקסם "אמנת מדן גביזון". אותו נסיון נועז ומרתק לבסס מחדש את הסטטוס קוו במדינת ישראל לאור המציאות המתחדשת. האמנה בוודאי ראויה לדיון, אולם קשה לראות שינויים בסיבות שהביאו לטרפודה מצד רוב ההנהגה הדתית כבר בשנות התשעים. למי שאינו זוכר- המתנגדים יצאו נגד רעיון "פנאי פתוח בשבת תמורת מסחר סגור" בשל התפיסה ההלכתית ולפיה מוטב שיגרם חילול שבת מאשר יראי השם יחתמו בכתב ידם על ההיתרים לחילולה.

הנימוק השני, שדומה שהיום הוא אף חזק יותר, הוא החשש שאל מול הכוחות האדירים השואפים לבטל את צביונה של השבת, תהפוך האמנה לבסיס לויתורים נוספים בתחום המסחר והעבודה, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם.

ומה כן? קודם כל הבעיה צריכה לעלות על שולחנו של כל שומר מצוות, וביתר שאת חשוב לחשוף אותה לילדינו. אלו, אינם לומדים היום כמעט דבר בנושא סוגיית השבת במדינת ישראל, ובמקומות שבהם הדבר נלמד, הצגת הנושא היא שאלת הכפייה הדתית מול החופש, והתשובה לילדי המאה העשרים ואחת ברורה.

הפתרון השני הוא לעשות את ההשתדלות הקטנה שלנו, לסייע לשומרי השבת בתחומים בהם רוב העסקים כבר פרצו את הגדר (כמו בתחנות הדלק או מרכזי הבילוי) ולעשות חושבים על סוגיית העבודה בשבת המתבצעת בחסות דתית מסוימת כמו בענף האירוח, המסתמך לא פעם על שיטת "שכר שבת המובלע בשכר מערב שבת" ושאר פתרונות שבלשון המעטה לא נראה שהם מלכתחילה.

והפתרון השלישי הוא להתפלל לא-ל ההודאות, החונן לאדם דעת ומקדש שביעי, שינחה אותנו בדרך הנכונה איך להעצים את מקומה של מתנת השבת במדינתו של העם שקיבל את מתנת השבת. ולוואי שהתבונה תגיע אלינו במהרה. הזמן דוחק.