למה לא עמונה?

היום, ה' שבט, הוא יום השנה לחורבן עמונה. הרב יאיר פרנק מסביר מדוע הישוב החדש המוקם לא נקרא שוב עמונה, אלא  - עמיחי.

הרב יאיר פרנק , ה' בשבט תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלה קהילת עמונה השנה הייתה לא לקרוא לישוב החדש עמונה. השם שנבחר בסופו של דבר הוא - עמיחי (ועל משמעותו אסביר בהמשך).

לכאורה, טבעי לחלוטין היה לקרוא לישוב עמונה. כך אנו נרגיש 'בבית', בשם שאליו התרגלנו במשך שנים ארוכות. כך נרגיש מעין סגירת מעגל, לאחר החורבן - עמונה נבנית מחדש.

אולם, זאת בדיוק הסיבה שלא רצינו בכך. עמונה נחרבה, והיא עדיין לצערנו וכאבנו חרבה.

אין ספק שבניית הישוב עמיחי תהיה מידה רבה של מזור ותרופה למשפחות מגורשי עמונה. בעקבות הטלטלה הגדולה שעברה עלינו, אנו מבקשים מאוד להשתקם, כיחידים, כמשפחות וכקהילה, בלב מלא הודיה ובשמחה שלמה. אנו בוודאי רוצים להתאהב במקום החדש, לבנות בו בתים, לבנות בו קהילה, לנטוע שורשים.

אולם, האמת צריכה להיאמר. גם בניית הישוב החדש - איננה תרופה לעמונה עצמה. איננו רוצים לשכוח את עמונה, ואיננו רוצים במעשינו להשכיח אותה. עמונה תישאר פצע פתוח ומדמם, כמו יתר הישובים שנהרסו רחמנא ליצלן, עד אשר תבנה מחדש. עמונה היא שמו של הר, סמוך לעפרה, והיא תחזור ותבנה – במקומה, ובמקומה בלבד.

חז"ל אומרים שגזירה על המת שישתכח מן הלב. הקב"ה נתן לנו את השכחה לטובה. השכחה מאפשרת לנו את היכולת לאט לאט להיפרד מהעבר, גם אם היה יקר לנו ביותר, ולהמשיך ולחיות. לבחור בחיים, בעתיד, ולא להיות כבול למשברי וכאבי העבר. "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".

אולם, על יעקב אבינו נאמר: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". יעקב אבינו מסרב להתנחם על בנו יוסף. אומר שם רש"י על אתר: "אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". יעקב אבינו לא מתנחם,  מפני ש-"עוֹד יוֹסֵף חַי".

כך גם אנחנו קהילת עמונה, וכך כולנו, ממאמנים להתנחם. עמונה לא מתה. בתי עמונה נהרסו, אך היא עצמה חיה. ההר מבקש ומצפה שיחזרו אליו יהודים לבנות בו את ביתם. זה עומק המשמעות של השם שבחרנו - עמיחי. בפשט - עם ישראל חי, למרות ומתוך כל הקשיים והאתגרים. אולם, רמוז כאן רמז נוסף. עמיחי - עמונה חי, עמונה חיה.

ביום שישי הראשון שלאחר הגירוש עלינו לעמונה לתפילת מנחה של ערב שבת קודש. אמרתי אז לציבור הקדוש שהתאסף, שעלינו לקחת דוגמא מילדי כפר עציון. הילדים הללו, שבאותן תשע עשרה שנה שלאחר מלחמת העצמאות וחורבן גוש עציון, כבר בגרו ונהיו לאנשים ובעלי משפחות. הילדים הללו החליטו שהם לא שוכחים את הבית. שהם יעלו מידי חודש בחודשו לצפות למרחוק אל עבר עץ האלון הבודד. ההתמדה הזאת, הזיכרון הזה, הגעגועים הללו, הם הם שהביאו אותם להיות הראשונים להקים את כפר עציון מחדש, לאחר מלחמת ששת הימים.

סיימתי אז - כך גם אנחנו. ואמנם, מאז אנו עולים לעמונה בכל יום שישי בצהריים בשעה שתיים, שבוע אחר שבוע, ללא הפסקה, להתפלל תפילת מנחה של יום שישי במקום בית הכנסת החרב. יש סמליות רבה בתפילה זו דווקא. תפילה שהיא מצד אחד עדיין בימי החול, על כל המורכבות והאתגרים שהם מציבים לנו, אך היא כבר עומדת סמוכה לשבת קודש. תפילה שיש בתוכה את הצפייה והגעגועים לשבת, את האמונה החזקה בשבת.

יחד עם אתגר בניית הישוב החדש, אנו נוטלים עמנו גם את משא הזיכרון הזה על שכמנו, ואנו מבקשים מכל הציבור הקדוש ליטול בו חלק. הזיכרון הזה הוא לאמיתו של דבר צריך להיות זיכרון לאומי. לא נשכח את עמונה, לא נשכח את מגרון (במקומה הקודם), לא נשכח את יישובי צפון השומרון, לא נשכח את כל יישובי גוש קטיף, ולא נשכח גם את יישובי סיני וחבל ימית.

לא נשכח. נזכור, ונסרב להתנחם, כיוון שחיים הם, עד אשר יבנו מחדש. במהרה בימינו, אמן.