הומלס יקר

אני לא מסוגל להשלים עם העובדה שבימינו אדם מוטל כחפץ, שוכב על קרטון ברחוב. הרב שי פירון בטור יומי למגילת איכה

הרב שי פירון , ה' בשבט תשע"ח

הרב שי פירון
הרב שי פירון
צילום: אלירן אהרון

שני הפסוקים הפותחים את פרק ד מאתגרים אותנו. הראשון כתוב ככתב חידה: "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" כלומר: איך הזהב, אבני קדש,  מתגוללים במקומות שלא ראויים להם. הפסוק השני מבהיר במה ובמי מדובר: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר", כלומר בני ציון היקרים נדמו לכל כחסרי ערך.

מיהם "בני ציון היקרים"? האם אפשר לבחון את ערכו של האדם?!  כאשר מכרו עבדים, לא העריכו את מחירם כבני אדם, אלא את ערכם לצורכי עבודה. האם יש מחיר לאדם, האם אפשר להעריך את האדם באשר הוא אדם? לפעמים אני פונה למישהו בכינוי: יקירי. בעיקר לבני משפחתי היקרים לי, איך אני מעריך את היותם "יקרים"?

הבה נתבונן בדרך שבה אנו נוהגים לשמור דברים יקרים: הם נשמרים בצנעא, לפעמים בכספת. ככל שמשהו יקר יותר - הוא מוגן, שמור, פנימי יותר. ככל שהדבר זול יותר,  פעוט ערך, הוא חשוף לכל, יד כל אדם בו, איש לא מעריך אותו מצד מה שהוא. מה שמתגולל בראש חוצות לא יכול להיות יקר.

אין דבר שפוצע את ליבי יותר מההומלסים השרועים ברחוב. אני לא מסוגל להשלים עם העובדה שאדם מוטל כחפץ, שוכב על קרטון, מקבל פרוטה פה - פרוטה שם, בגדיו בלויים. יש לו פנים ושם. אבל כנראה שהוא לא יקר לאיש.  

אי אפשר להתעלם מכפל המשמעות: נבל הוא כלי קיבול אבל הוא מזכיר גם את המילה נבלה, הוא רומז לגופות של היהודים (גוף = כלי קיבול) המושלכות ברחובות, ללא ערך.

אנו קוראים את הפסוקים הללו כתיאור מזוויע של החורבן. אבל בסביבתנו הקרובה, בימים של רווחה, יש לא מעט אנשים כאלה. להתרשמותי, נוכחותם לא מדירה שינה מעינינו.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך