היינו כחולמים

המשותף לראש ממשלת הודו מודי ונתניהו הוא ששניהם מנהיגים פוליטיים הפועלים מתוך תודעה היסטורית חיה

ד"ר דרור אידר , ח' בשבט תשע"ח

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

1.

"אז איך ההודים?" נשאלתי פעמים רבות במהלך הביקור. כמה הודים באמת ראיתי מתוך אומה בת כמעט מיליארד ושלוש מאות מיליון נפש. כיתוש המעקצץ פיל, נזרקנו אל יורה רותחת המערבלת בתוכה צבעים וקולות, מראות וטעמים, ריחות וניגודים לאינספור. 

מי לא הילך בתת היבשת הזאת במהלך 5000 השנים האחרונות? ציוויליזציה אדירה, עתיקת יומין, שהתיכה אל תוכה כמעט כל מי שביקש להטביע עליה חותם. האלים הרבים המאכלסים את אמונות ההודים, מתאימים לתפיסה המכילה הזאת. הם סוד כוחה וסוד חולשתה של הודו. כולם היו בניה.

התחושות שליוו אותי לאורך הביקור, והתעצמו מיום ליום, הן יראה וענווה כלפי המקום הזה, שלידו נראים מושאי ההערצה ההוליוודיים, המעסיקים אותנו חדשים לבקרים, כדמויות קרטון. 

אני כותב את הדברים בעודי יושב מול השער להודו בנמל מומבאי, מונומנט שהאנגלים החלו להקים לפני מלחה"ע הראשונה לכבוד הגעתו של המלך ג'ורג' החמישי לביקור ב-1911. ההיסטוריה הקולוניאליסטית נוכחת בכל פינה. כמו במקרה שלנו, האנגלים היו האחרונים שהתיימרו לשלוט במרחבים העצומים הללו. ב-28 בפברואר 1948 עזבו אחרוני חייליהם את הודו בעוברם דרך השער הזה.

2.

עוד יסופר בעוללות הביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו כאן. ההישג המרכזי, מעבר להסכמי הסחר ועסקת הטילים והחיבור בין חברות ישראליות להודיות, נמצא בתחום המדיני. לראשונה מזה 70 שנה, הודו שמה את ישראל בחזית ואינה מחביאה אותה. ראש הממשלה נרנדרה מודי יצא מגדרו להראות עד כמה ישראל חשובה לו ולארצו. היחס לנתניהו היה כאל ראש מעצמה עולמית. 

האזנתי למודי רוב קשב. דמותו מרתקת. מין גנדי של המאה ה-21, המבקש לפרוץ את מגבלותיה המתסכלות של החברה ההודית. הגודל אינו קובע, אמר באחד הטקסים השבוע, כשדיבר על ישראל. עוד ציטט את אלברט איינשטיין שאמר שהדמיון חשוב מהידע. זה התנאי ליצירתיות וחדשנות. בלי הדמיון מצטמצמות השאיפות האישיות והלאומיות ויורדות לרף נמוך מאוד. 

תרבות מורכבת מסמלים. מהו סמל? סימן המייצג מסומן גדול יותר; קצה קרחון של תופעה תרבותית והיסטורית עמוקה ורחבה מאוד. מה רואה מודי כשהוא מתבונן בנו – חוץ מטכנולוגיה עילית ופתרונות חיים לארצו? עבורו מדינת ישראל היא העם היהודי, וראש ממשלתה - נציגו הבכיר. 

המשותף למודי ונתניהו הוא ששניהם מנהיגים פוליטיים הפועלים מתוך תודעה היסטורית חיה. אפשר לשמוע זאת בכל נאום של השניים. פרספקטיבה היסטורית רואה את העולם בשתי קומות לפחות: הזמן העכשווי, והעכשיו כפי שהוא ממוקם על רצף אירועי העבר. 

האינטרסים הצבאיים, הכלכליים, הפוליטיים והמדיניים נמצאים, ע"פ רוב, בקומה העכשווית. הם אינם מספיקים. בקומת העומק נמצאים התרבות, הדת, הכתבים העתיקים, השפה, המיתוסים המכוננים, התחנות ההיסטוריות המעצבות, נקודות המפנה בתולדות העם ועוד. אלה משפיעים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. 

חישבו על אישיות פרטית: האם היינו מתייחסים רק לחלק הגלוי שלה, לו רצינו להבין אותה? הרי הביוגרפיה הפרטית שלנו - מה שחווינו ועברנו וספגנו במהלך חיינו, ומה שעבר אלינו בתורשה מהדורות הקודמים – הכל ספוג בהתנהגות העכשווית שלנו, ביכולתנו להחליט (או להסס), לפסוק בדילמות, לבנות (או להרוס) מערכת יחסים עם הזולת. 

3.

הפסיכואנליטיקן ק"ג יונג כתב שהיחס בין החלק המודע באישיות לחלק הלא מודע שלה, הוא כיחס בין אי לאוקיינוס! להסתכל רק על האי ולזנוח את האוקיינוס, זה מעשה חסר אחריות ולא חכם. כך גם כשאנחנו ניגשים ליחסי עמים ומדינות. קומת העומק התרבותית היא האוקיינוס הלא מודע שהזירה הפוליטית נוטה ע"פ רוב להשאיר אותו רק לאינטלקטואלים או לחוקרי פולקלור ושוחריו. 

במקרה של הודו זה יהיה מגוחך לחשוב שרק האינטרסים העכשוויים מניעים את הציוויליזציה האינסופית הזאת. 

הנה, העיר הכי מודרנית בהודו, עיר העסקים, מקבילתה של תל אביב אצלנו, שינתה את שמה רק לפני כעשרים שנה למומבאי. השם הזה מכיל את שמה של האלה בעלת שמונה הזרועות, פטרונית העיר ומגינתו מפני הדמונים, מָהָא אַמְבָּה, שפירושו בסנסקריט "האם הגדולה" (הדמות הזאת נמצאת בתרבות ההודית זמן רב מאוד לפני הנצרות). בני המקום סוגדים לה עד היום. בשפה המהרתית המדוברת במערב הודו, אמבה הפכה למוּמבה, וכך מומבאי פירושו "האֵם מומבה". העיר המודרנית ביותר שינתה את שמה מבומביי – שם שהזכיר את התקופה הקולוניאליסטית הפורטוגזית (בום באיה הוא "מפרץ טוב") והאנגלית – למומבאי. 

משמעות הדבר היא חזרה סמלית אל המסורת הדתית והמיתולוגית של המקום. זו רק דוגמה קטנה אחת בארץ שכל רחוב בה, כל מקווה מים, כל גבעה ויער, נושמים מסורות קדומות. אז מי מעז לדבר על הדבר הזה בהקשר דיפלומטי ואפילו בהקשר עיתונאי? אנחנו הרי בעניין עסקאות הטילים ושת"פ כלכלי, לא? כדאי לזכור זאת: התעלמות מתשתיות העומק התרבותיות הללו, משולה לכניסה שחצנית למבוך עתיק המכיל מפלצת טורפת בעיניים מכוסות. 

4.

העולם המערבי אימץ את ספר הספרים שלנו ובמהלך 2000 שנות נצרות, בלטה התחרות (החד צדדית) על תואר העם הנבחר וכיצד צריך לקרוא את התנ"ך. לא כך ביחס להודו. לתנ"ך אין נוכחות משמעותית בהיסטוריה ובחיים של התרבות ההינדית. יש להם את כתביהם העתיקים, פנתאון האלים שלהם, עלילות גיבוריהם, הפילוסופיה שלהם, תפיסה דתית אחרת, פולחן אחר ואופן התבוננות שהוא לעתים שונה לגמרי משלנו. תרבות עתיקה המקדשת אל אחד מול תרבות עתיקה המקדשת המון אלים. יש לכך השלכות עמוקות מאוד על דרכי החיים ואופי התרבות. 

משום כך, אין משקעים אנטישמיים בהיסטורית היחסים בינינו. העולם לא מבדיל בין ישראל לבין העם היהודי, בניגוד להיתממות השיקרית של אויבינו, המספרים שהם "לא שונאים יהודים" אלא "רק ציונים". באופן הפוך וחיובי, גם הודו לא מבדילה. 

לא פעם, שמעתי מאחורי מילות הברזל של מודי בנאומיו השונים, נעימה עתיקה שאבותינו בגלותם העלו בדמיונם ("היינו כחולמים") כשדיברו על שיבת ציון: "אז יֹאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עם אלה", כלומר אתנו, שבי ציון שרק לפני רגע במונחים היסטוריים היינו עפר ואפר, והיום אומה בת 1.3 מיליארד תושבים מבקשת להיות שותפה אתנו. לנגד עינינו הופכת ישראל לאומה משמעותית מבחינה עולמית. 

באחד מנאומיו הזכיר נתניהו את מחויבותנו היהודית לא לדאוג רק לעצמנו, אלא להיות אור לגויים ולתרום לעולם מהישגינו. המשך הפסוק בתהלים על אומות העולם המתלהבות משיבת ציון, הוא התוצאה אצלנו: "היינו שמחים". מותר לשמוח בחיזוק מעמדה של ישראל בעולם, לרגע קטן רצוי לאפסן בצד את הציניות הידועה שלנו – תולדת אכזבות רבות – וליהנות מהרגע. היינו כחולמים. 

באדיבות "ישראל היום"