אין בין גן עדן לגיהינום אלא היגד אחד בלבד

אבינועם הרש , ח' בשבט תשע"ח

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

בימים אלו עשרות אלפי מורים בישראל שוקדים על כתיבת התעודות.

בעקבות הלחץ של הזמן ובהחשב בעודף המשימות הפסיכי העומד בפניהם החליטו להקל עליהם ובמקום שהמורים ימציאו מחדש את הגלגל, הכינו להם מראש רשימה של יותר מ400 היגדים והערות מובנות ומוכנות לשימוש.

לא צריך אפילו להעתיק אותם. רק להכניס את הקוד וזהו:

"עליך להקפיד ולבצע את המטלות בבית ובכיתה" - היגד מספר 71 או למשל היגד מספר 31: "חל שיפור בהקשבתך. אך אילו היית מתמיד ומקשיב יותר הישגיך היו גבוהים יותר".

פעם, בשנתי הראשונה, עקב תכנון לקוי של זמן מצאתי את עצמי מירוץ אחרי השעון חייב להשלים את התעודה בתוך כמה שעות.

ידעתי שהיד הזו שלי, כדאי לה לרעוד ולחשוב שבע פעמים לפני שהיא תחליט ותיסגר על הציון ובטח בכל מה שנוגע להערה הכתובה:

אחרי הכול יש תלמיד שמבחינתו הולך לראות מה העולם, או מערכת החינוך כסמכות הקובעת שלו חושב עליו.

השעון תקתק ואני לא מצליח לעמוד בקצב. אז הגברתי אותו. ניסיתי ככל יכולתי לנהוג במתינות. בנחת. כיאה למעמד דיני הנפשות שאני נמצא בו, אולם העייפות הכריעה אותי באחד מהתלמידים האחרונים.

חיפשתי את ההיגד המתאים לו. לא מצאתי. אז לקחתי את הבן דוד.

וביום ראשון קיבלתי הודעה מההורים שלו שעברה עליהם שבת מהגיהינום. דמעות. תסכול. עלבון. הילד לא הבין למה זה מגיעה לו. ההורים, משכילים וכאלו שרגילים לתת גב למורה, לא הבינו גם הם.

לאט לאט התחלתי להבין מה הלך כאן. פשוט תעיתי בהקלדת ההיגד ובמקום, היגד מספר 70:

"עובד ולומד ברצינות ובאחריות" הקלדתי את היגד מספר 71: "עליך להקפיד לבצע את המטלות בבית ובכיתה".

מדובר באחד משלושת התלמידים הטובים שלי. מעולם לא תפסתי אותו כשלא הכין שיעורי בית. מעבר לכך, ידעתי שהוא גם יורק דם ואוכל חצץ עבור הציונים האלו ומבחינתו השיעורי בית שלו הם קריעת ים סוף.

והנה תארו לעצמכם, מגיע התלמיד הזה הביתה בליל שבת, ומגלה לתדהמתו שכל עבודתו במשך חצי השנה האחרונה ירדה לטמיון. שכל ההשקעה שלו נהפכה לשקופה. לא רואים אותו. וההורים לא הבינו מה נסגר?

הם באמת חשבו שבנם מכין שיעורי בית. אולי הוא משקר להם? ונוצר משבר של אמון. והילד לא הבין מה הורים רוצים. וצעקות. ובכי. ופתאום זה הכה בי בבום אחד גדול!

הטעות הזו שלי, הקטנה, התגלתה כקפסולה גרעינית שאשכרה דפקה וחירבה את השבת למשפחה הזו. וכמה עגמת נפש. וצער. ובגלל מה אלוהים, בגלל מה?

והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה, לא משנה מה הולך, אני לא מגיש תעודה לפני שאני בודק אותה אלף פעם. כי רק עכשיו הבנתי כמה עוצמה וכוח יש לציונים ולהערות הללו.

אבל למדתי גם עוד משהו:

אסור לנו להגיע למצב שבו הדימוי העצמי של תלמיד מתפרק כמגדל קלפים בגלל טעות בתעודה או שקלול הציונים שלה. זה לא נכון. זה לא מוסרי. זה לא אמיתי. החיים פשוט לא עובדים ככה. אז השנה, החלטנו בבית הספר, לצד התעודה הרגילה, לחלק לתלמידים שלנו גם תעודת הערכה בלי בלבולי שכל ושיקלולים.

תעודה שפשט תסתכל להם בלבן של העיניים ותעביר להם את המסר:

"היי אנשים טובים! אנחנו מאמינים בכם בגלל מי שאתם ובגלל מה שאתם. בדיוק כמו שאתם. והעולם שם בחוץ מחכה לכם. ואם יש מסר אחד שאנחנו רוצים שתיקחו מאיתנו להמשך הדרך לחיים. אז זה בדיוק המסר".

ואתם הורים יקרים. דבר ראשון שתעשו כשהילדים שלכם ייכנסו הביתה עם התעודה: אל תסתכלו עליה בכלל. קודם כל תעניקו לילדים שלכם חיבוק ענק וארוך. כי זה הדבר הכי חשוב שתוכלו להעניק להם: הרבה יותר מעוד שיעור פרטי במתמטיקה או במדעים.