אז מה אנחנו רוצים?

וגם: הדר גולדין כותב בכתב ידו על יציאת מצרים. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"א בשבט תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

ואז, באמצע הנאום של מייק פנס, הבנתי. כשעיתונאים מקשיבים לנאום הם בדרך כלל מחפשים את ה"אבל". אחרי כל הברכות והמחמאות והמליצות, מגיע הבשר. המנה העיקרית. הכותרת.

הנואמים פותחים במובן מאליו, ואז אומרים "אבל, באתי לומר לכם משהו", ומביעים איזה חידוש, דרישה, ביקורת. אצל אובמה זה היה מובהק. הוא היה נואם באריכות על הברית בין ארצות הברית לישראל, מחמיא לנו בדרכו המגניבה והמעודכנת (בביקור בישראל אמר שהוא וביבי מספקים חומר ל"ארץ נהדרת", והקהל שאג מצחוק), מצטט מהתנ"ך ומבן גוריון, אבל אז מנחית את הנבוט. בבנייני האומה, למשל, מול אלפי סטודנטים, הוא הכריז אחרי דקות ארוכות של מילים חמות: "זה לא הוגן להגביל את חופש התנועה של סטודנטים פלסטינים, ולהעביר משפחות פלסטיניות מבתיהן. מגיע לפלסטינים להיות עם חופשי בארצם".

אצל פנס זה התחיל במחמאות, המשיך במחמאות, ונגמר במחמאות. ההמתנה למה שאנחנו מכנים כותרת, הציפייה לשמוע איפה אנחנו לא בסדר, נכזבה. כמו טראמפ, הוא מעריץ אותנו, ולא יכפה עלינו דבר. המצב החדש הזה מצריך אותנו לאמץ שפה חדשה, מכריח אותנו להחליף דיסקט (אגב, איך הביטוי המיושן הזה עוד כאן? צריך להחליף דיסקט גם ביחס אליו).

איך אמר לאחרונה טראמפ? "בעיות ישנות צריכות פתרונות חדשים". האוטומטיות הפבלובית שבה אנחנו מחכים שהבית הלבן ינזוף בנו ויגביל אותנו – נגמרה.

השאלה הגדולה שנותרה היא: מה כן? כל כך התרגלנו לכך שאומרים לנו "נו נו נו" ומאלצים אותנו להסדרים כפויים, ואולי היה בזה גם משהו נוח. כל ראש ממשלה, משמיר דרך שרון, מברק ועד אולמרט, היה צריך לעמוד בלחצים האמריקניים, מי יותר ומי פחות. גם נתניהו כמובן. כללי המשחק השתנו. אולי הגיע הזמן להגיד מה התוכנית שלנו, מה אנחנו רוצים.

אבל למי יש פנאי לכך, כשצריך להשקיע כל כך הרבה זמן בשאלות הרות גורל: האם מנדלבליט אמר או לא אמר קידוש לבנה, מה אמר יהונתן גפן על עיהאד תמימי, מה אמר ליברמן על מה שאמר יהונתן גפן על עיהאד תמימי, וכמובן מה אמר גידי גוב על מה שאמר ליברמן על מה שאמר יהונתן גפן על עיהאד תמימי.

2.

בפרשת השבוע, פרשת "בשלח", קוראים על קריעת ים סוף, על היציאה מעבדות לחירות. פרעה הרשע שניסה לשעבד את עם ישראל טובע בים, והעם מצליח להשתחרר מהמשטר המצרי המדכא. אינספור פרשנים כותבים על הנושא הזה כבר אלפי שנים, אבל השבוע שמחה גולדין שלח לי אוצר: הפרשנות של בנו, סגן הדר גולדין ז"ל, לסיפור המפורסם.

משפחת גולדין ממשיכה לנהל את המאבק להשבת גופתו של הדר בכל האמצעים – פוליטיים, משפטיים ודיפלומטים – ובמקביל ממשיכה לשמר את מורשתו של הבחור הצעיר והמרשים הזה. מתברר שהדר למד את הספר "מסילת ישרים", ספר שעוסק בתיקון דרכיו של האדם, ונכתב לפני כ-300 שנה על ידי הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו. הדר הוסיף לספר הערות בכתב ידו, בעיפרון, בשולי העמודים. הטקסט העתיק עוסק בשעבוד ובצורך של כל אדם להשתחרר ממנו, ובצד – הדר כותב לעצמו: "אני צריך להתבונן. ההתבוננות היא האנטיתזה ליצר הרע". בפינה אחרת של העמוד הוא כותב: "הכול תלוי בזמן. הקדשת זמן. לשים לב לזמן. אם תתחיל לשים לב לעולם האנושי שנמצא בקרבך, אז כל שאלת הזמן תשתנה. כי הזמן הוא שאלה – מה הנושא שלנו כאן? במה אנחנו עוסקים? מה מטרת העל? אין חיה כזאת אין זמן. אין זמן = אני החלטתי מה חשוב. זאת שאלה של החלטה".

ובפינה אחרת, הוא עוסק ישירות בפרעה, ובכך שלא מדובר בסיפור עתיק, אלא בעניין אקטואלי מאוד: "פרעה אומר: אין זמן. לְמָה? לשים לב לזהות שלך. כי אם ישימו לב, נוצרה פה אומה. למי אתה? ממה אתה בנוי? מה הערכים? האישיות שלך? לעסוק בזהות – כי אתה עלול להגיע לחידוש המרעיש והנורא שאתה נקרא – בן אדם. ולרגע תחשוב ותזכור שיש בך צלם אלוקים. יש בך נשמה".

3.

חשוב לחדד משהו ביחס לקשקושים שמתנפחים אצלנו ל"סערות". זה לא סתם הבל, זה גם הורס פעם אחר פעם את הדיון העקרוני והחשוב שהיה אמור להתנהל.

למשל: הדיון על צה"ל. יש לשאול בכנות אם צה"ל רוצה להפוך לאחד הצבאות הליברליים בעולם, איך זה משפיע על יכולת הלחימה ואיך אוכלוסיות מסורתיות ושמרניות יותר ישרתו בו. צריך לדבר על זה. אבל מהרגע שהרב שמואל אליהו אמר שצריך "לפטר את הרמטכ"ל" – כולם עברו לדבר על זה ורק על זה.

או למשל, הדיון על מה קרה לאליטה התרבותית של פעם. זה גם עצוב וגם חשוב. למה יהונתן גפן חושב שעיהאד תמימי היא אנה פרנק, ומה קרה לדור המייסדים הזה – שכולל גם את גילה אלמגור, חווה אלברשטיין, רבקה מיכאלי, יאיר גרבוז ועוד ועוד – שפעם אחר פעם אומר בכנות "לקחו לי את המדינה". אבל מהרגע שליברמן אמר פתאום שאסור לשדר את גפן בגל"צ – כולם עברו לעסוק בכך בלבד.

כל פעם שמופיע טוויסט צבעוני כזה בעלילה, צריך לשים לב: הוא מסב את תשומת הלב מהדברים עצמם.