מִזְבַּח אֲדָמָה

הרב יאיר פרנק , י"ט בשבט תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

מייד לאחר המאורע הגדול והמופלא של מתן תורה, מצווה אותנו התורה: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". מה הקשר בין הר סיני למזבח אדמה? מדוע זהו הנושא הראשון בו יש לעסוק מייד לאחר עשרת הדברות?

ראשית, התורה עצמה רומזת לתשובה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱ-לֹהֵי כֶסֶף וֵא-לֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי ...".

ה' מדגיש באוזנינו - ראיתם כי מן השמים השמעתי את קולי אליכם, וראיתם – שלא ראיתם כלום, אלא קולות בלבד. "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". ובלשון מפורשת יותר בספר דברים (ד, יב): "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל".

זהו שורש ההבדל בין אמונת ישראל לבין עובדי עבודה זרה. הם מנסים 'לצייר' לעצמם אלוהות. ואנו מאמינים ויודעים – ה' יתברך הוא למעלה מכל ציור, ואף למעלה מכל מחשבה. 'לית מחשבה תפיסא בך כלל' (מתוך 'פתח אליהו'). ועל כן התורה מדגישה מייד לאחר מכן: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". ובדברים (שם טו-טז): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל...".

ואולם, אם איננו יכול לעשות פסל, ביודעינו כי תכלית הידיעה שלא נדע, ושהוא יתברך למעלה מכל השגה, כיצד נוכל לעובדו? כיצד נוכל להתקרב אליו?

כאן באה התשובה: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי".

הדרך להתקרב אליו אינה בניסיון לציירו, ולצמצמו, ולהגשימו. מעבר לשקר שבדבר, יש כאן גאווה, שאני יכול להשיג, את מי שאינו מושג כלל. האדמה, והאבנים הטבעיות שלא עברו סיתות, מבטאים ראשית לכל פשטות, טבעיות, ענווה. לא הדר חיצוני, של זהב וכסף, אלא אדמה ואבן טבעית (יש בוודאי מקום ליופי והדר, ואף ובייחוד בבית המקדש, כמאמר הפסוק 'זה א-לי ואנוהו', אך השאלה מה המרכז, מהי המהות הפנימית. וסימן לדבר – ביום הכיפורים משיל מעליו הכהן הגדול את בגדי הזהב, ונכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן, פשוטים וזכים).

ויותר בעומק, מזבח אדמה מחזיר את האדם – אל עצמו. "אדם ממקום כפרתו נברא". אדם מן האדמה. הדרך לקרבת ה' מתחילה בחזרת האדם על עצמו, אל מהותו, ואו אז יגלה כי הינו צלם א-להים.

רמז יפה לכך בהלכה - 'גגות ועליות לא נתקדשו' (פסחים פה ע"ב), קרי - הגגות בבית המקדש לא נתקדשו. על האדם הבא למקדש לא להסתכל למעלה, מתוך מחשבה שככל שיעלה במבטו רואה הוא מקום קדוש יותר, אדרבה - עליות אלו לא התקדשו כלל. האדמה, ריצפת העזרה - היא הקדוׂשה. מקום העבודה והתפילה הוא הוא מקום השראת השכינה.

כאמור לעיל, הפך הראייה היא השמיעה. "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים". בראייה האדם מנסה 'לתפוס' את העומד מולו, להגדיר. לעומתה, בשמיעה האדם מרוכז יותר במה הוא יכול להשיג. הוא יודע שאינו יודע את הדבר עצמו, הפונה אליו, והוא מנסה להקשיב ולהבין מה הוא יכול לקבל. יכולתו לשמוע את כפי מידת הריכוז והטהרה שקנה בתוכו, וביכולתו להסיח את הדעת מקולות חיצוניים אחרים. ובכל מקרה - שמיעתו הוא כפי מידתו.

זאת היא תמצית עבודת ה'. ענווה, שהיא הבסיס לכל, שכן רק היא היוצרת כלי לקבל את אור ה'. וידיעה שאני זוכה לקבל את האור, לפי מידת הכלי שיצרתי, ורק לפי מידתי.

וכאמור לעיל, יש בתנועת חיים זאת, בכדי לקרב את האדם בחזרה אל עצמו, ואל האדמה והטבע שמסביבו. שכן הם הם הצוהר לקרבו גם אל אביו שבשמים. ובלשונו הטהורה של מרן הרב קוק זצ"ל ('זרעונים'):

צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ אֵיךְ נִכְנָסִים אֶל הַטְּרַקְלִין – דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר. הַשַּׁעַר הוּא הָאֱ-לֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם, בָּעוֹלָם בְּכָל יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ, בְּכָל רוּחַ וּנְשָׁמָה, בְּכָל חַי וְרֶמֶשׂ, בְּכָל צֶמַח וּפֶרַח, בְּכָל גּוֹי וּמַמְלָכָה, בַּיָּם וְגַלָּיו, בְּשַׁפְרִירֵי שַׁחַק וּבְהַדְרַת הַמְּאוֹרוֹת, בְּכִשְׁרוֹנוֹת כָּל שִׂיחַ, בְּרַעְיוֹנוֹת כָּל סוֹפֵר, בְּדִמְיוֹנוֹת כָּל מְשׁוֹרֵר וּבְהֶגְיוֹנוֹת כָּל חוֹשֵׁב, בְּהַרְגָּשַׁת כָּל מַרְגִּישׁ וּבְסַעֲרַת גְּבוּרָה שֶׁל כָּל גִּבּוֹר. הָאֱ-לֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאָנוּ מִשְׁתּוֹקְקִים לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, לְהִבָּלַע בְּקִרְבָּהּ, לְהֵאָסֵף אֶל אוֹרָהּ, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָבוֹא לְמִדָּה זוֹ שֶׁל מִלּוּי תְּשׁוּקָתֵנוּ, יוֹרֶדֶת הִיא בְּעַצְמָהּ בִּשְׁבִילֵנוּ אֶל הָעוֹלָם וּבְתוֹכוֹ, וְאָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ וּמִתְעַנְּגִים בְּאַהֲבָתָהּ, מוֹצְאִים מַרְגּוֹעַ וְשָׁלוֹם בִּמְנוּחָתָהּ.

וכפי שמסיימת גם התורה בפרשתנו: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ - וּבֵרַכְתִּיךָ.