יש לנו מעצור בנשק?

בכל כמה חודשים עולה על שולחן הממשלה הצעה להחיל ריבונות, וכמו שההצעה עולה ככה היא מתפוגגת. הגיע הזמן שנפסיק לדבר ונתחיל לעשות.

אופיר דיין , ט"ו בשבט תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

When you have to shoot, shoot! Don’t talk! נאמר בסרט המפורסם "הטוב, הרע והמכוער" ב-1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים.

ואז הגיעה המלחמה הזו, ואנחנו ירינו, לא דיברנו. הבנו שבכל פעם שניסינו לדבר, המדינות הערביות סביבנו רצו לירות. לפתוח במלחמה אחר מלחמה שלכולן מטרה אחת – השמדתה המוחלטת של מדינת ישראל והעם היהודי בציון.

מאז השנים עברו, ונדמה שיש לנו מעצור בנשק הפוליטי שלנו. חמישים שנים עברו, ואנחנו לא מספחים. אבל מדברים, לא מפסיקים לדבר.

בכל כמה חודשים עולה על שולחן הממשלה הצעה לספח; פעם זה מעלה אדומים, פעם גוש התיישבות מסוים, פעם את הכל, ופעם כלום.

בכל פעם אני מתמלאת תקווה שאולי סוף סוף, אחרי חמישים שנים, יכירו בי כשווה בין שווים. שלא יצטרכו לציין שהחוק של המדינה שלי חל עליי, שזה יהיה ברור מאליו.  שכמו שהיה ברור מאליו שאתגייס לצבא שלי, שיהיה ברור למפקדים שלי שאני לא תושבת זמנית, אלא שווה בין שווים.

סיפוח מלא של יהודה ושומרון חשוב גם מעשית וגם הצהרתית. מעשית כי רק על ידי סיפוח נוכל באמת להיות עם ריבוני בארצנו. מצב ביניים לא נועד ולא יכול להמשך לעד, לא נוכל לנצח להתקיים במצב של משילות ללא ריבונות. זה לא טוב לנו, וזה לא טוב לפלשתינים.

כל עוד אנחנו לא מחילים את ריבונותנו המלאה על יו"ש, אנחנו משאירים את הפלסטינים שבויים בהזיה שאי פעם נוותר על השטחים האלה, שיום יבוא והם יצליחו לגרש אותנו משם. מה שאנחנו לא מתכוונים לתת – יש לספח.

הצהרתית כי המצב בו אזרחים ישראלים לכל דבר לא שווים בין שווים במדינתם זה מצב אבסורדי. בתור חיילת וקצינה בדובר צה"ל, הייתי נעלבת עד עמקי נשמתי שוב ושוב כאשר בסרטונים ובמפות שמפיצה החטיבה, יהודה ושומרון מקווקווים מחוץ למפה, בעוד שאני הקדשתי את מיטב זמני ומרצי לאותה חטיבה בדיוק.

התקווה הזאת מתפוגגת במהירות כל פעם מחדש. ליום או יומיים נראה שהממשלה סוף סוף הולכת לעשות מה שבוחריה רוצים, ואז היא חוזרת בה. ובכל פעם כזו הלב נשבר. זה לא הלב האישי שלי, זה הלב הלאומי.

אלפיים שנות גלות כמהנו לציון, לא לראשון לציון, לציון. כמובן שאין בכוונתי להגיד שיש לוותר על ראשון לציון אבל ערש היהדות לא נמצא שם. הוא נמצא בחברון, הוא נמצא בהר הבית והוא נמצא בעתיקות היהודיות מלפני אלפי שנים ליד הבית שלי, במעלה שומרון.

וחזרנו, חזרנו לציון. חזרנו לחברון, להר הבית, ולמעלה שומרון. והתרגשנו, כמה התרגשנו כשהצנחנים שחררו את העיר העתיקה, שכוחות של צבא ההגנה לישראל החזירו את יהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן לידיים עבריות.

אבל מאז נשארנו מנוונים. לא מקבלים החלטה, לא לכאן ולא לכאן. מנהיגות דורשת אומץ. מנהיגות דורשת לעשות מה שנכון, מה שצודק. לא מה שאחרים רוצים שנעשה. הגיע הזמן לעשות צדק היסטורי. לא בהצהרה של נשיא זר אלא בהצהרה שלנו, להגיד בפה מלא – חזרנו הביתה ואנחנו לא מתכוונים לוותר עליו.