הרהורים בעקבות פטירת פרשננו המשפטי

הרב יואל קטן , ט"ו בשבט תשע"ח

הרב יואל קטן
הרב יואל קטן
צילום: אתר ישיבה

כששמעתי השבוע שהפרשן המשפטי הוותיק של 'קול ישראל' משה נגבי נפטר, מיד נפלט מפי 'תהיה מיתתו כפרה על כל עוונותיו'.

כשהתברר שנפטר לאחר יסורי מחלה קשה במשך חודשים רבים – הצטערתי מאוד בשבילו, ואני בטוח שישקללו לו גם את זה בבי"ד של מעלה. הסופרלטיבים שאמרו עליו אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה מהשמאל היו ברורים והגיוניים, הרי הוא היה עבורם פרשן 'מטעם', חד צדדי באופן מובהק, מכשיר-שרצים שיטתי, מטה משפט כרוני, שכמעט ללא יוצא מן הכלל יכולת לדעת בכל נושא מה תהיה דעתו: אם היה מדובר במשהו בעייתי מבחינה חוקית [לטעמו לפחות] שקשור לפעילות למען ארץ ישראל או למען היהדות - הוא היה זועק את קדושת 'שלטון החוק', ומביא כיד בקיאותו הטובה ציטוטים של סעיפי חוק נידחים ושל פסקי בית המשפט העליון לפני שנות דור ואף מובאות מחוקת ארה"ב ומספרי משפט מרחבי העולם כדי להדגיש עד כמה שלטון החוק עומד במרכז הדמוקרטיה, ובלעדיו איש את רעהו חיים בלעו, ולמה דווקא בנידון המדובר אסור לסטות כהוא-זה מהחוק היבש, יהיה המחיר אשר יהיה.

לעומת זה אם הייתה בעיה חוקית שקשורה למשהו שמאלני או אנטי דתי, כמו למשל אי כפייה שיטתית של חוקי השבת או הריסת בנייה בלתי חוקית של בדווים בנגב וכד' – הוא היה מסביר באריכות ובקול רציני ומרשים, כשהוא מביא ציטוטים כנ"ל, עד כמה רוח החוק וקדושת זכויות הפרט או ערכי המוסר [המקובלים עליו כמובן] וכו' וכו' חשובים לאין ערוך יותר מקדושת האותיות הקטנות שקבעו פוליטיקאים קטנים שאינם מבינים בין ימינם לשמאלם וחשודים על שחיתות וטוהר המידות כולם כאחד. אמן סלה.

גם ביחס לפסקי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט – נגבי היה מצטט אותם באריכות, ומדגיש את המחויבות הציבורית והפוליטית לקבל את דברי מערכת המשפט שניצבת כמובן מעל כל המערכות האחרות (גופי הרשויות המחוקקת והמבצעת) כאשר היה מדובר על פסק דין שמצא חן בעיניו, ולעומת זאת הוא היה מזלזל באופן בוטה בשופטים ובפסקי דין שלא מצאו חן בעיניו, תמיד באותו כיוון מבט שמאלני ועוכר ישראל.

יש שהזכירו לזכותו שהוא התנגד ל'איתרוג' של שרון בזמן ההתנתקות, שאותה עצמה הוא כמובן הכשיר משפטית ומוסרית וחוקית ומדינית וציבורית מכל כיון שהוא, ולגלג וסתם את פיותיהם בשידור חי של כל המתנגדים לה. אולם גם על לימוד זכות זה יש מקום לפקפק – שנאתו לאריק שרון 'אבי המתנחלים' לשעבר, ה'רוצח' מסאברה ושתילה ועוד, הייתה כה עזה, שאפילו גירוש היהודים מגוש קטיף לא כיפר לו לדעתו על חטאותיו...

אם רק אנשי אקדמיה שמאלניים ואנשי תקשורת מוטים היו מהללים את נגבי, בבחינת 'אחרי מות קדושים אמור' – הייתי מבליג, הרי מנהגם בכך, וצערם אמיתי. אבל כשמצטרפים אליהם גם אנשי ציבור אחרים, וכמובן גם נשיא מדינת ישראל שקופץ כרגיל על הסוס הלא-נכון כדי למצוא חן בעיני האנשים הלא-נכונים, צריך לומר את האמת: משה נגבי היה מאויבי היהדות והלאומיות במדינת ישראל.

יש לציין שהוא היה עקבי: בראשית דרכו כמשפטן הוא שימש כתובע בפרקליטות הצבאית, ונזרק ממנה כאשר נודע שהוא העלים ראיות מתיקו של מחבל כדי שיושת עליו עונש סמלי בלבד, שבעקבותיו שוחרר מן הכלא (למה לא הועמד על כך משה נגבי לדין? ומה עם שלטון החוק?...). תמוה גם שהוא זכה לפני שנים מעטות בתואר 'פרופסור' מהאוניברסיטה העברית למרות שהוא סיים רק תואר שני, למיטב ידיעתי תנאי סף לקבלת תואר פרופסור הוא תואר ד"ר. מעניין מי רצה לקדם אותו בקפיצה מעבר למה שמגיע לו, ומעבר למקובל...

אשוב אל הראשונות: יהיו יסוריו ומיתתו של משה נגבי כפרה על כל מעשיו בחייו, ויהי רצון שיזכה לעמוד בתחיית המתים עם כל צדיקי ישראל. אבל האמת צריכה להיאמר – 'קול ישראל' יהיה ללא ספק הרבה יותר מאוזן בלעדיו.