עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם

הרב יאיר פרנק , כ' בשבט תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

בפרשת משפטים מכונה בית הדין מספר פעמים בשם – אלהים. "והגישו אדניו אל האלהים" (שמות כא,ו), "ונקרב בעל הבית אל האלהים...

עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" (כב,ז-ח), "א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שם כז). משמעות הביטוי 'אלהים' בפסוקים אלו היא - בית דין. הגשת העבד המבקש להישאר אצל אדניו אל בית הדין, שבועת השומר בפני בית דין, והאיסור לקלל דיינים.

בפשט שם זה הוא שם חול (ולכן לא הוספתי מקף בין ה-א' ל-ל'), שכן אין בו איסור מחיקת השם (למעט הפסוק "א-להים לא תקלל", שאכן ביאורו נתון במחלוקת בין התנאים במכילתא שם, ובגמ' בסנהדרין סו ע"א, ויש אומרים שהכוונה היא לאיסור כלפי שמיא).

משמעות המילה 'אל' במקרא היא בעל 'כוח', כדברי לבן ליעקב: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (בראשית לא, כט). הדיינים הם בעלי הכוח והשררה, ומשום כך מכונים 'אלהים'. אולם נראה שהתורה איננה משתמשת בביטוי זה בכדי. עומק פשוטו של מקרא הוא, שהאנשים הניגשים אל בית הדין אכן עומדים לפני ה', ותפקיד בית הדין להיות 'יד' ה' האחראים על קיום 'מידת הדין' בעולם.

רעיון זה איננו בגדר דרשה בעלמא, אלא נאמר במפורש במקומות רבים בתורה: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים יט, ז), ונדרש שם בסיפרי קצ: "לפני ה' שהם סבורים לפני בשר ודם הם עומדים, ואין עומדים אלא לפני המקום". עוד נאמר: "כי המשפט לא-להים הוא" (דברים א, יז). כמו כן, בשעה שמינה המלך יהושפט שופטים בארץ, הוא פנה אליהם ואמר: "ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט. ועתה יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' א-להינו עולה ומשא פנים ומקח שחד" (דבה"י ב יט, ו-ז).

כך אמר גם נעים זמירות ישראל בספר תהילים: "מזמור לאסף א-להים נצב בעדת אל, בקרב א-להים ישפט" (תהילים פב, א). הקב"ה נמצא עם הדיינים בכל מהלך הדיון, והוא מעורב במעשה המשפט. כך מסופר בתלמוד הירושלמי (סנהדרין א, א) על מנהגו של רבי עקיבא בעת שישב בדין: "רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה אמר להון (=כשהיה אדם מבקש לבוא לדין לפני רבי עקיבא, היה אומר להם): הוו יודעין לפני מי אתם עומדין, לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ולא לפני עקיבה בן יוסף".

בפרשת נח נאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים עשה את האדם" (בראשית ט,ו). רבים מהפרשנים הבינו שסיומו של הפסוק נועד לנמק את חומרת העונש. היינו, ראוי שדמו של הרוצח יישפך, משום שרצח אדם שנברא ב"צלם א-להים" (ספורנו ורד"ק שם). יש שהסבירו שסיומו של הפסוק מוסב על הרוצח, ולא על הנרצח. חמור חטאו של הרוצח, דווקא משום שהוא נברא ב"צלם אלהים", ובמעשה הרצח, השחית את צלם א-להים שבו (רד"ק שם).

אולם, ה'חזקוני' סבר שסיומו של הפסוק לא מוסב על הרוצח, ולא על הנרצח, אלא על הדיינים, הדנים את הרוצח ומענישים אותו: "באדם דמו ישפך". הפסוק מדגיש שעונשו של הרוצח לא יבוא לו מידי שמים, אלא מידי אדם דווקא. סיומו של הפסוק מבקש לענות על השאלה, מהיכן שואב האדם את הזכות המוסרית לענוש את רעהו, ובייחוד, כאשר העונש חמור עד כדי נטילת נפשו? התשובה לשאלה זו היא: "כי בצלם א-להים עשה את האדם".

היינו, האדם נברא בדמות בוראו, ותפקידו בעולם הוא לסדר ולתקן את החברה על-פי הרצון הא-לוהי.

כיון שהאדם נברא ב"צלם א-להים", הוא מסוגל לברר את הדין, ולהכריע האם אמנם העבריין ראוי לעונש, ולהטיל עליו את העונש הראוי לו, אף כאשר מדובר בדיני נפשות. יתירה מזאת, אין זו רק זכות אלא אף חובה המוטלת על האדם. צלם אלהים שבאדם, צריך שיביא אותו לשאיפה מוסרית עליונה לטוב השלם והמוחלט, ולמיגור כל עוולה. בית הדין הם המממשים שאיפה ודרישה זו, ועל כן, ראויים הם להיקרא: "א-להים".

לקביעה זו יש גם משמעות הלכתית גדולה. בתחילת מסכת סנהדרין (ג ע"ב), נלמד מנין הדיינים בבית דין, על פי שלושת הפעמים שמוזכרת המילה "אלהים" בפרשת משפטים. לדעת רבא (שם ב ע"ב), המילה "אלהים" מלמדת שעל הדיינים להיות מומחים, דהיינו - סמוכים.

ואכן, כאשר דנה הגמרא במסכת בבא קמא (פד ע"א) בהיקף סמכותם של בתי דין שאינם סמוכים, היא קובעת שדיינים שאינם סמוכים אינם רשאים לדון בדיני נזיקין שאינם שכיחים. הנימוק בסוגיא הוא שלשם דיון בדיני נזיקין שאינם שכיחים: "א-להים בעינן, וליכא!". כאשר אין סמיכה, גם אין "א-להים" בבית הדין כביכול. וכך כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ד,ד): "אין קרוי א-להים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד". ןבהמשך לפירושו של החזקוני, זאת אם כן הסיבה שרק בית דין של סמוכים רשאי לדון בדיני נפשות. רק מי שהגיע לרמה השלמה של: "כי בצלם א-להים עשה את האדם", יכול לקיים גם: "באדם דמו ישפך".

יותר בעומק: הקב"ה, אשר הוא רב חסד ועושה השלום, יכול להנהיג את העולם בדין אשר אינו אלא לבוש לרחמים מרובים. "ה' (=מידת הרחמים) הוא הא-להים" (=מידת הדין). בהמשך לכך, אין מטרתו של משפט התורה סידור חברתי גרידא, או שמירת זכויותיו של יחיד ויחיד, אלא מגמתו עילוי ותיקון של כל העולם בזכות עצמו, והבאתו לכדי אחדות, אחווה ושלום של אמת. צדקה אשר בנויה ובאה מתוך צדק. עומק דין זה יכול להינתן דווקא ע"י בורא העולם עצמו. הדיינים, מוציאי דין התורה לפועל, נקראים 'א-להים' – אשר על כן פנימיות מגמתם היא דווקא אהבה וחסד לכל הבאים לפניהם, ולהביא להשראת השכינה בישראל.

וכן באר מרן הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה ב עמ' נט): "המשפטים הא-להיים, מתוך שהם נובעים ממקור האמת העליונה, אין מטרתם רק מטרה קרובה, לישר סכסוכים ארעיים, ההווים בחיי בני אדם, אלא הם הולכים להעלות את החיים ואת ההויה כולה. מיסוד האמת העליונה הטבועה בהם הרי הם משרים את השכינה בעולם, ומעלים ע"י השפעתם את האדם ואת העולם, מבירא עמיקתא, אשר נפל בחטאו ורשעו, לאיגרא רמא, של אור הקדושה העליונה וזיו עדן קודש קדשים".

מה יאירו ויעמיקו עתה תיבות התפילה:

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה ...

וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

מלכות ה' תתגלה כאשר ישובו שופטינו כבראשונה.