כמה שווה הזיכרון שלנו?

נירית לייבוביץ'' , כ"א בשבט תשע"ח

נירית לייבוביץ'
נירית לייבוביץ'
צילום: עצמי

השבת היא "שבת מברכין" של חודש אדר. עוד מעט נתחיל לחזור על מגילת אסתר.

מבין חמש המגילות המגילה המועדפת עלי היא דווקא איכה. בכאב של איכה יש אמת שאי אפשר להסתיר. אין אולי, אין בערך, אין לכאורה.

על חשיבותה של האמת למדנו בגמרא: "ריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" (בבלי, שבת נ"ה.)

בשבוע שעבר אישר הפרלמנט הפולני את חוק מחנות ההשמדה הפולנים. החוק קובע כי מי שמייחס לעם הפולני אחריות, או שותפות באחריות לפשעי הנאצים צפוי לקנס או למאסר של  3 שנים.

אמא שלי נולדה בפולין, בשנת 1937. היא נצלה כי המשפחה שלה ברחה לרוסיה. מהמשפחה של סבא שלי לא נשאר איש שנושא את שמו. צבע צהוב לא נכנס אלינו הביתה מעולם – לא בגדים, לא פרחים, לא תמונות.

הסופר היהודי הנודע ניצול השואה, אלי ויזל, בספרו 'הלילה', כותב: "הכאב העקר מעולם לא משך את ליבי. כאבו של הזולת מושך אותי רק במידה שהוא יוצר אקלים נוח למרד ומאפשר לאדם להכיר את כוחו ואת חולשתו."

ואכן, הגיע זמן המרד. ממשלת פולין לא מוכנה לקבל את שר החינוך של ישראל, נפתלי בנט, לביקור כי הוא העז לומר שהמלך עירום?

ומה עם הילדים שלנו? אותם כן נשלח לאותה מדינה?

הבה נפסיק לשלוח את ילדינו למסעות לפולין.

לא נשלח את ילדינו למדינה שתושביה היכו, וגזלו, והרעיבו, והסגירו, ושרפו ,וחנקו את משפחותינו.

לא נשלח את ילדינו למדינה שתושביה שתקו ועדיין ממשיכים לשתוק את השקר הנורא.

לא נשתתף בפרנסת הפולנים שנהנים כלכלית מהמסעות שאנו מארגנים לשם.

לא נשלח את ילדינו למדינה שמחליפה את האמת בשקר וקונסת ואוסרת את דוברי האמת.

הזכרון של העם היהודי מעולם לא נזקק למקומות מוחשיים. את עמלק אנחנו זוכרים כבר יותר מ-3000 שנה בלי לבקר ברפידים, את חורבן הבית אנחנו זוכרים יותר מ-2000 שנה, רובן מחוץ לגבולות הארץ.

השנה – אנחנו נשארים בארץ. זוכרים את השואה כאן.