ארץ ישראל אינה שטח כבוש

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ט בשבט תשע"ח

עצמי

השראת השכינה היא המטרה העליונה של העם היהודי, דרכים רבות קיימות להגשמת המטרה הזו, שאחת מהן היא הקמת המשכן, ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וגם אם נאמר שעיקר הקמת המשכן אינו המבנה של המשכן, אלא שבסופו השכינה תשרה בתוכו של כל אחד ואחד מישראל, כמו שמדייקים זאת מהכתוב: "ושכנתי בתוכם" - ודרשו: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".

גם אז לא נוכל להתכחש שהתורה קשרה את הקדושה גם למסגרת של זמן ומקום, לזמנים מיוחדים כמו השבת והמועדים, ולמקום מיוחד לארץ ישראל שהוא ארץ הקודש, שרק בו יכולה הקדושה המיוחדת השופעת לישראל ממרומים להתגלות.

על המקדש נאמר בתורה: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם לשכן שמו שם" [דברים יב יא], ומקומו של המקדש אינו מקרי אלא נקבע מראש על ידי בורא עולם. והמקום הזה חייב להיות רק בארץ ישראל שעליה נאמר בתורה: "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה" [שם יא יב]. 

כך שלא יד המקרה היא שהביאה את עם ישראל לארץ ישראל, אלא הארץ נבחרה מראש ע"י בורא עולם מכל הארצות להיות ארצו של העם היהודי, מפני שרק היא המתאימה להגשמת היעוד ומימוש המטרות של העם היהודי, כמו שמובא במדרש [במדב"ר כג]: "אמר הקב"ה למשה הן הארץ חביבה עלי שנאמר: 'ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד' וישראל חביבים עלי שנאמר: 'כי מאהבת ה' אתכם' אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהם חביבים עלי לארץ שחביבה עלי". ועוד אמרו במדרש [ילק"ש חבקוק ג']: "עמד וימודד ארץ – מדד הקב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה להינתן לישראל אלא ארץ ישראל".

על ההתאמה של ארץ ישראל לעם ישראל כתב הראי"ה קוק בפתיחת ספרו 'אורות': "ארץ ישראל אינה קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי לקיומה החומרי או אפילו הרוחני של האומה, אלא ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”.

מבחן הקשר של העם היהודי עם ארצו נשמר לאורך כל ההיסטוריה הישראלית מאז אברהם אבינו, לא רק באותם הימים שהעם חי בארצו, אלא לא פחות גם בכל שנות הגלות, כשהקריאה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" היתה מכוונת לא רק לירושלים העיר אלא לארץ ישראל כולה, במובן הממשי של המילה. אין ספק שאם כיום יושבים ששה מיליון יהודים בארץ ישראל והקימו בה את מדינתם, לא היינו זוכים לכל זאת ללא הנאמנות ללא סייג של העם לדורותיו לארץ ישראל.

והנה עד הקמת המדינה היה ברור לכל יהודי שארץ ישראל כולה היא ארצו של העם היהודי, וגם אם היו בתוכנו שחשבו שיש לוותר על חלק מן הארץ כדי שאפשר יהיה להקים מדינה לעם היהודי בחלק הנותר, אבל גם הם לא וויתרו מעולם על זכותו ההיסטורית של העם על יתר חלקי הארץ.

והנה לאחרונה חל כרסום בנאמנות של העם לארצו, "נשמות טועות" המתכחשות לא רק לארץ ישראל אלא לכל העבר והעתיד שלנו, והם קוראים לנחלת אבותינו "שטחים כבושים", כאילו לא לנו הארץ, ולא זו בלבד אלא רואים כזרים-מנשלים, את אחיהם המיישבים את חבלי ארצנו בגבורה הגובלת במסירות נפש. ועל כיוצא בהם אמר הנביא [ישעיה מט יז]: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

ההתכחשות הזו לארץ ישראל כארצו של העם היהודי היה כבר בימי החשמונאים ועליה אמר בזמנו שמעון החשמונאי: "הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה" [חשמונאים א, טו לד]. 

ומכאן לא רחוקה הדרך ש"הנשמות הטועות" של דורנו מתחברים לגרועים שבמבקשי נפשנו ויחד עמם הם מכריזים במקהלה קבל עולם ומלואו: שארץ ישראל על מרחביה ההיסטוריים אינה ארצו של העם היהודי, ושיש לעקור ממנה ישובים ישראליים על נשיהם וטפם, ולהגלות מעל אדמתם מתיישבים שהם דור שני ושלישי על האדמה הזו, וכל זאת מפני הטענה שהארץ שהם יושבים בה היא "שטח כבוש". התכחשות אווילית כזו לא ידע העם היהודי מאז היותו לעם.

אם חפצי חיים אנחנו עלינו להדוף את הטיעון הזה מחוץ לגדר של הקונצנזוס הישראלי, כי ללא כל קשר לסוגית השלום ושלמות הארץ, כל הכופר בזכותו של העם היהודי על חלק מן הארץ, שומט גם שלא ברצונו את הבסיס המוסרי של ההתיישבות היהודית בכל חלקי ארץ ישראל, משני עברי "הקו הירוק". כנגדם עלינו לומר: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" [כלים פ"א מ"ו] ועלינו להפנים אמת זו לכל מרכיבי החברה הישראלית.