סערות הרבנים – חדשות עתיקות

הרב נתנאל יוסיפון , ל' בשבט תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

מספרים על רבי דוד הלוי, בעל הט"ז – ה'טורי זהב', מחשובי הפוסקים האחרונים, (שיום ההילולא שלו חל ב – כו' שבט), שבעת שכיהן כרבה של פרוביז'נה, חש פעם באישון לילה בכאב חזק בשיניו. הט"ז היה מתמיד עצום, והגה בתורה ימים ולילות, אך באותו לילה הכאב גבר עליו והוא לא הצליח להתרכז בלימודיו.

נזכר הט"ז, שבכניסה לעיר יש בית מרזח של יהודי, והחליט לסור אליו ולבקש ממנו מעט אלכוהול להרגיע את כאביו. כשהגיע הרב לבית המרזח באישון לילה, הופתע המוזג מהאורח הלא צפוי, אך שמח לתת לרב כוסית משקה חריף ולהקל על כאביו.

לאחר ששתה, עמד הט"ז על כך שעליו לשלם את תמורת המשקה. פשפש הרב בכיסיו, אך העלה חרס בידיו, ולכן רשם המוזג בפנקס החובות: 'הרב שליט"א – 1 קופיקה'.

עם שחר, התעוררו מספר יהודים, ובדרך לבית הכנסת עברו גם הם בבית המרזח, כדי לשתות כוסית משקה ולחמם עצמם בקור הנורא ששרר באותו לילה. והנה, בפנקס החובות, הם מבחינים שבין כל שמות הגויים שהשתכרו באותו לילה, רשום לקוח נוסף... הרב!

הזדעזעו אותם אנשים, ומיד הלכו לבית הכנסת, והפיצו את השמועה שרב העיר מבלה את לילותיו בבית המרזח עם גויים! החליטו פרנסי העיר, שיש לפטר את הרב, ומיד שלחו את השמש אל הט"ז, כדי שיודיע לו שעליו לעזוב מיד את העיר.

הגיע השמש אל הט"ז, וראה אותו יושב ולומד כהרגלו. התבייש השמש להודיע לרב על מטרת בואו, והסתובב אנה ואנה, כשפניו כבושות בקרקע. הרב הרגיש בשמש ושאל אותו – 'מה אתה מחפש'? ענה השמש – 'את רבנות העיר, היא הלכה לאיבוד'. לט"ז זה הספיק, והוא עזב מיידית את העיר. (אל תשלח ידך אל הנער עמ' 32-33).

סיפור זה ממחיש עד כמה אנו ממהרים לשפוט אנשים על סמך נקודה קטנה, וללא בדיקה מספקת. אולם, יותר מזה, הוא ממחיש עד כמה אנשים ממהרים לשפוט רבנים (ומנהיגים) על סמך נקודה קטנה.

האמת היא, שזה לא חדש. על הפסוק "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם..." (דברים א, יב) דורשים חז"ל – "מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות"... (רש"י דברים שם). כלומר, אפילו את גדול הנביאים, המנהיג הגדול של עם ישראל, אשר מסר נפשו עלינו כאשר ישא האומן את היונק, שפטו בעין עמוקה על פי רסיסי צפייה בדבריו ומעשיו.

בדרך כלל, אנו רגילים להסביר תופעה זו בכך שמרבנים דורשים יותר, ו"חכמים היזהרו בדבריכם". הכל טוב נכון ויפה, אך כנראה שיכולתם של הרבנים לפתור בעיה זו היא מוגבלת. כנראה, שחז"ל בדבריהם על משה רצו ללמדנו, שהבעיה העיקרית אינה ברבנים, אלא בציבור ובתקשורת המחפשים אותם ומביטים בהם בעין עקומה.

ומסתמא, זה גם אחד הטעמים למצוות המיוחדות שהצטווינו בפרשת משפטים. מעבר לאיסור לקלל כל יהודי, נצטווינו "אלוקים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז). כאן מופיעות שתי מצוות – האיסור לקלל דיינים, והאיסור לקלל מלך/ נשיא. אמור מעתה, שיש לאנשים נטייה להלין ולקלל דווקא את אותם אנשי רוח ומנהיגים, ובאו ללמדנו להביט עליהם בעין טובה ומבינה.

ואל תאמר, שבדורות הראשונים הרבנים היו אחרים וכו', אבל בימינו... שהרי אין לך אלא שופט שבימיך. (איני בא לנקות ולחפות על פגמים אמיתיים, אך בהחלט יש כאן קריאה להפסיק עם השיפוטיות המוגזמת שגוררת לה כל הקלטת סתר, המציגה קטע צר ונקודתי, שלא חושף את התמונה המלאה).

ויהי רצון, שנזכה שישובו לנו השופטים כבראשונה, ויחד עימם נזכה כולנו להעריך את גדולינו וחכמינו, עד אשר תיראה לעין כל יפעת תורתינו, אשר היא חכמתינו ובינתינו!