ארבעה עשר מי יודע?

אירוע שיירת עטרות התרחש על הציר המרכזי בין ירושלים לנווה יעקב באזור הכפר שועפאט של היום מתחת לגבעה המכונה גבעת שאול.

ד"ר יוסי שפנייר , ל' בשבט תשע"ח

ד"ר יוסי שפיינר
ד"ר יוסי שפיינר
צילום: עצמי

סיפורה של שיירה

בי"ג באדר תשע"ח ימלאו 70 שנה ל'שיירת עטרות', שיירה שכללה שני כלי רכב שעשתה את דרכה מירושלים לעבר היישובים הכפר העברי נווה יעקב ועטרות שהיו מצפון לירושלים ולא הגיעו אליהם, כי נעצרו בדרך במחסומי האויב ובמהלך הקרבות שהיו נפגעו 14 מתוך נוסעיה.

י"ג באדר ב' תש"ח (22 במרץ 1948) - שיירת עטרות

אירוע שיירת עטרות התרחש על הציר המרכזי בין ירושלים לנווה יעקב באזור הכפר שועפאט של היום מתחת לגבעה המכונה גבעת שאול או תל אל-פול. במהלך החודשים האחרונים שלפני הקמת המדינה, החיים בנווה יעקב לא היו פשוטים כלל ועיקר. במקום שהו מספר משפחות מצומצם ללא קשר רצוף עם ירושלים, הורגש הייטב חוסר מזון וציוד לחיי יום יום. ביום שני י"א באדר ב' תשס"ח (22 במרץ 1948) הגיעו בשעת הצהרים שתי מכוניות עם משמר ועמדו ברחבת הכפר, מספר תושבים עלו על אחת המכוניות מתוך מטרה להגיע לירושלים ולקנות מוצרים לקראת חג הפורים הממשמש ובא ולחזור לנווה יעקב.

יומיים לאחר מכן (ביום רביעי י"ג באדר ב), מספר תושבים מנווה יעקב ועטרות התקבצו למקום הכינוס בירושלים לקראת חזרה לנווה יעקב. התור לחזור בשיירה לנווה יעקב ועטרות היה ארוך. רבים רצו להצטרף לשיירה כדי לחזור הביתה לקראת החג. השיירה בפיקודו של כרמי אייזנברג, יצאה לדרכה לכיוון צפון נתקלה במחסומים ובירי כבד. השיירה שכללה שני כלי רכב נתקעה בדרכה באזור שועפאט,  וארבעה עשר מנוסעיה נהרגו. ערביים מן הסביבה התנפלו על השיירה הרגו חלק מנוסעיה ושדדו מכל הבא ליד, כך עולה מן הדיווחים והתחקירים של ההגנה וכן מדיווח של ג'ון בגוט גלאב ממפקדי הלגיון הערבי שנכח במקום וניסה לעצור את האש שכוונה לשיירה.

דו"ח ההגנה על האירוע

על פי דו"ח של ההגנה שנכתב על ידי המפקדים באזור יומיים לאחר מכן עולים הפרטים הבאים: "השיירה היתה מורכבת משני משוריינים, השני הביא פרודוקטים...אחד המפקדים סירב מלכתחילה לתת לאנשיו לנסוע לעטרות כל זמן שלא יתברר אם המחסום שעליו הודיעו יום קודם לכן הוסר. השיירה נשלחה לאחר הוראה של השליש בערך בשעה 13:00. מאתיים מטר לפני בית המטבחיים (אזור צומת הגבעה הצרפתית של היום), נתקל המשוריין הראשון במחסום ופרץ אותו אבל מיד אחר זאת עלה על מוקש, תיבת חלוף המהלכים נתקלקלה.

המשוריין השני ששם פקד דוד מזרחי התקרב למכונית, ואחר שהיה דקות מספר, נסע לפנים, אחר 200 מטר הותקף כנראה קשה, ובאיזה אופן הודלק חלקית, כל האנשים נמצאו אחר כך הרוגים. המשוריין שנשאר ליד בית המטבחיים, פתח באש ופגע לפי ידיעות הפצועים ב כ 10 ערבים. אנשינו זרקו כמה פעמים רימונים על הערבים שהתקרבו...המשטרה [הבריטית] עברה פעם וסירבה לקחת את הפצועים, ורק אחר-כך התחילו לקחתם בשעה שהאספסוף נסה לתפסם, אך נרתעו...את העובדה שבמכונית הראשונה נהרגו כולם מוסבר בכך שמכונית זו היתה עם גג ברזניט וקיר משוריין נמוך, בלתי משופע, כך שמעל גגות הבתים חדרו כדורים בנקל פנימה...העובדה ששעה וחצי שהו האנשים בתוך המשוריינים הייתה בעוכריהם.

שמות הנופלים בשיירה: יעקב גולדווסר, יעקב גולדברגר (נהג האוטובוס מעטרות), כרמי אייזנברג (מפקד השיירה), אליעזר קנולר, משה אברמוביץ', מאיר זנדמן, יעקב מיוחס, אליהו פינקלשטיין (קצין הביצורים), עובדיה צמח (מזרחי), יחיאל שטיינר, דוד מזרחי, יוסף פיילכנפלד, יעקב פרידמן, יוסף אליהו שלזינגר.

רב המושב נווה יעקב, הרב יצחק לוי, שבתקופה זו היה מאושפז בבית החולים בהר הצופים כתב ביומנו באותו יום: "ברגע זה תקפני חולשה לבית למושב כולו, שמועה שהשיירה שלנו בנסעה חזרה מירושלים נפגעו מאנשינו, גם כן השפיעה, הרגשתי לא טוב בכיתי..." (מכתב מי"ג אדר שני תש"ח מהרב יצחק לוי לבני ביתו, כתב יד, לא פורסם).

יעקב פרידמן ניצל מאסון שיירת עטרות

יעקב פרידמן תושב נווה יעקב עלה ארצה בשנת 1934 ושנתיים לאחר מכן הגיע לנווה יעקב שם פגש את אשתו לעתיד והקים במקום את ביתו.

בערב פורים נסע לבדיקה רפואית בירושלים כיוון שלא חש בטוב. האוטובוסים מנווה יעקב ועטרות לא נסעו בצורה סדירה כיוון שלא היה מי שילווה אותם בכל פעם. "באותו היום ירו עלינו כל הדרך, שכבנו על רצפת האוטובוס והגענו בשלום העירה" כך כתב יעקב ביומנו. נהג האוטובוס אמר ליעקב שלמחרת ב י"ג באדר ב' ערב חג הפורים בשעה: 11:00 הוא מתכוון לחזור מתנובה (שהיה מקום כינוס הנוסעים, בסמוך לשכונת הבוכרים של היום) בירושלים. יעקב נשאר ללון בירושלים אצל קרובי משפחה ולמחרת בבוקר הלך לבדיקה הרפואית. הוא הספיק לקנות דברי מתיקה למשפחה ומיהר למקום יציאת ההסעה. כשהגיע לשם התברר לו שהאוטובוס לנווה יעקב לא נוסע כיוון שנהגה סבר שהדרך לא מספיק בטוחה. ברכב שנסע לעטרות לא היה מקום והוא יצא לדרכו, יעקב ניסע לרוץ ולהשיג אותו אך הנוסעים באוטובוס ליגלגו לו ואמרו לו לרוץ יותר מהר כדי להשיג את האוטובוס. לאחר שהתייאש מלהצטרף לרכב שיביאו הביתה הוא פגש קרוב משפחה שעודד אותו ואמר שגם עיקוב זה הוא לטובה. אותו קרוב סיפר לו שבאותו בוקר הם צפו בערבים של שועפאת מתארגנים באזור הכביש לנווה יעקב ולא ברור בדיוק לאיזה צורך.

לא עברו דקות רבות והדי יריות והתפוצצויות נשמעו מהכביש לעבר נווה יעקב. יעקב רץ למגדל התצפית בתנובה ומשם היה ניתן לראות היטב עשן שחור עולה מאחד מכלי הרכב שנסעו צפונה. לאחר שירד מהתצפית הוא נתבקש ללכת לבית החולים 'ביקור חולים' כדי לזהות את הנפגעים באירוע. הוא הוסע בג'יפ לחדר המיון ואת המחזה שנתגלה לעיניו שם הוא לא שכח במהרה. אותם נוסעים שנסעו ברכב לנווה יעקב וליגלגו שאין לו מקום בהסעה שכבו בבית החולים מתבוססים בדמם ולא ניתן היה לזהות אותם בגלל חומרת פציעתם. נהג האוטובוס של עטרות יענקל גולדברגר נפגע בשלוש כדורים בחזהו מכדורים של האקדח שתמיד נשא עימו, אקדח מאוזר גדול מימדים. יעקב נזכר בדברי אישתו של יענקל (רייזל) שביקשה ממנו לא לנסוע לירושלים כיוון שהערבים אורבים לאוטובוס אך הוא סירב לשמוע לה והרגיע אותה גם בזכות האקדח שיש ברשותו.

מבית החולים לאחר מסדר זיהוי החללים שהיה שותף לו הלך יעקב לבית קרוביו כדי להירגע מהמחזות הקשים שראה  ושם פרץ בבכי תמרורים על האסון.

יעקב פרידמן נוסף בין הנופלים

שעות אחדות לאחר האסון התפרסם הדבר בעיתונות שם הופיעו שמות הנופלים. בדרך מקרה בין הנוסעים שנהרגו היה אדם נוסף בשם יעקב פרידמן שלא היה לו קשר ליעקב בו אנו עוסקים. למחרת האירוע חזר יעקב לרופא אותו ביקר יום לפני כן, מעט לפני שהיה אמור לחזור לנווה יעקב. הרופא התפלא מאוד לראות אותו עומד לפניו ברי ושלם. הא כיצד? שאל הרופא ראיתי את שמך בעיתון ברשימת הנופלים בדרך לנווה יעקב, כיצד זה  אתה עומד לפני? הסתבר שלא מעט אנשים חששו לגורל של יעקב בגלל הפרסום על יעקב פרידמן האחר שנהרג. יעקב הצליח בקושי רב להודיע לאשתו שהייתה בנוה יעקב באותם שעות, באמצעות הצלב האדום שהעביר פצועים משני היישובים לעיר שהוא בריא ושלם.

הנצחת השיירה בשם רחוב בצפון ירושלים

במשך שנים רעיון ההנצחה של פרשה עלומה זו בער בקרבי, משום שאין לשיירה זו שום הנצחה בדפי קורות עמינו. בראשית שנת תשע"ז פניתי בעניין לועדת שמות הרחובות בעיריית ירושלים בבקשה להנציח את האירוע הנזכר בשם של רחוב בירושלים. יו"ר הועדה גב יעל ענתבי, סגנית ראש העיר, קיבלה בחיוב את הבקשה וזו הועברה לועדת האישים האמורה לאשר עקרונית את מתן השם. ועדת אישיים שדנה בבקשה ענתה בשלילה  משום שסברה שיש כבר שם רחוב על שם שיירה זו ואין מקום להנצחה כפולה. לאחר ברור ועידכון הועדה חזרה בה מההחלטה קודמת וניתנה הסכמה עקרונית להנצחת הפרשה.

ביום ראשון ה' באלול תשע"ז (27 באוגוסט 2017) התקבלה פה אחד בישיבת ועדת השמות בעירייה החלטה על הנצחת שיירת עטרות ברחוב בצפון העיר בסמיכות למקום שבו אירע האירוע ובזה הושלמה המשימה להנצחת הנופלים בשיירה הנשכחת 70 שנה לאחר נפילתם.

תודות – לרותי דנון מהארכיון למורשת עטרות שעדכנה ומסרה תמונות מהאירוע.