המטף הפלאי

הרב נתנאל יוסיפון , ו' באדר תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

מספרים על רבי יצחק אייזיק מקאליב, (שיום ההילולא שלו חל ב – ז' אדר), שפעם התארח בשבת אחת בכפר הסמוך לעירו. בשעת קבלת שבת, פרצה שריפה באסם התבואה של מארחו. רצה המארח לצאת ולהציל את רכושו, אך הצדיק תפסו בידו, ואמר לו:

'עמוד, עמוד! אספר לך מעשה. פעם, כשרבי זושא היה משרת אצל המגיד ממעזריטש, הוא אמר תהילים סמוך לקבלת שבת בהתלהבות גדולה. לפתע, פרצה שריפה בבית, בעקבות החום הגדול שהיה בתנור העצים. כיוון, שרבי זושא היה אחראי על הסקת העצים בתנור, צעקו לו שהאש בוערת.

אך רבי זושא, המשיך לומר תהילים בהתלהבות גדלה והולכת, וגם האש המשיכה לבעור יותר ויותר. כך צעקו לרבי זושא שוב ושוב, עד שרבי זושא השיב – "ואם בוער מה בכך? הלא כתוב בתורה "ותשקע האש". ומיד שקעה האש.

כך, סיים הצדיק מקאליב, גם אני אומר: כתוב בתורה: "ותשקע האש". ומיד גם בסיפור זה שקעה האש. (סיפורי חסידים, תורה, מס' 325).

סיפור זה מבטא רעיון עמוק מאד המצוי בסיפורי חסידים. בשונה מרבי זושא, הרבי מקאליב לא אומר מיד את הפסוק 'ותשקע האש', כדי לכבות את האש. הוא פותח בסיפור על רבי זושא, ורק כשהוא מסיים את הסיפור, הוא אומר 'ותשקע האש', ואכן האש שוקעת.

בכך מבטא הרבי מקאליב את התובנה, שלו מצד עצמו אין כוח לכבות את האש, אבל יש לו כוח להמשיך אליו את כוחו של הצדיק הקדום יותר – רבי זושא, ומכוח זה הוא מכבה את האש. את כוחו של רבי זושא הוא ממשיך אליו על ידי הסיפור על רבי זושא. כך כל דור בנוי על הדורות שקדמו לו, ומביא את דבר ה' לעולמינו בעקבותיהם.

אם נעמיק בסיפור, נגלה שרבי זושא עצמו גם המשיך אליו כוחו של סיפור קדמון, כוחו של משה רבינו, שבפרשת המתאוננים התפלל אל ה' "ותשקע האש" (במדבר יא, ב).   

לסיפור יש כוח מיוחד להביא את דורות העבר, כי בסיפור אנו מתארים ומחיים את הדברים. לכן גם בסיפור זה משתדלים לדמות את הסיפורים זה לזה, כך ששניהם קורים בזמן קבלת שבת. ובשניהם, כיבוי האש לא בא על ידי חומר כיבוי גשמי, אלא על ידי הכוח הרוחני, וכוח זה חי ועובר מדור לדור.

השבת פרשת תרומה, אנו מתחילים לקרוא את פרשיות המשכן, שמרכזן קיום הציווי – "ועשו לי מקדש", כדי שה' ישכון בתוכנו. לצערנו, כבר דורות רבים, בית המקדש הגשמי חרב. ובכל זאת, אמרו חז"ל שעלינו לעסוק בפרשיות הקרבנות, ואז מעלה ה' עלינו כאילו הקרבנו את החטאת, העולה והשלמים.

אכן, אחד הפלאים הגדולים בתולדות ישראל, שלמרות שעם ישראל כבר אלפי שנים לא קיים למעשה את סדר קודשים, אנו עדיין עוסקים בסדר זה ובדומיו. אפילו ילד יהודי קטן עוסק בפרשיות המשכן והקרבנות בסוף ספר שמות, ספר ויקרא ועוד.

וכך בבית המדרש ממשיכים לחיות ולהדהד חלקי התורה הסרים עדיין יישום. כשדנים בסוגיא הלכתית הלכה למעשה, פעמים רבות מביאים ראיה מסוגיא של הלכות הקרבנות. וכך עניינים אלו ממשיכים לחיות. כך ההלכות שיושמו בדורות הקדמונים משתלשלות ובאות וחיות בקרבנו.

אך, יחד עם זאת עלינו לזכור, שאין זו המציאות השלימה. מעלה גדולה יותר היא מעלתו של מי שבכוחו לכבות את האש בעצמו. במציאות חסרה, אנו חיים מכוח התורה הקדומה, אך באמת התורה היא נצחית והיא תשוב לחיות באופן מעשי בקרבנו.

עלינו ללמוד את הלכות המקדש כהלכות ההווה והעתיד ולא רק כהלכות העבר. עלינו לשאוף ולפעול, שהמקדש ישוב לחיות מעשית במהרה בקרבנו.

ויהי רצון, שבזכות כל דורות העבר, נזכה במהרה כננס על גבי ענק לשוב ולקיים את המצווה "ועשו לי מקדש", וה' ישוב לשכון בתוכינו. "ותחזינה עינינו בשובך לציון – כמאז"!