ודָוִד ברח וימלט

דודי וכטל , ט' באדר תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

לא דיבורים על כבוד האומה, לא דיבורים על כבוד שמים, לא דיבורים על סוף לחרפה ושינוי המצב, לא אף אחד מכל אלו פגש דָוִד הנער בבואו לשדה המערכה בין ישראל לפלישתים.

הוא כן פגש דיבורים על רווחים כלכליים, דיבורים על אפשרות לזכות בבת המלך, דיבורים על פטור ממיסים, דיבורים שמכוונים למצבו הערכי של העם כפי שהמלך שאול ויועציו תפסו אותו.

לדָוִד ישנן משקפיים אחרות בהן הוא רואה את העם. דָוִד רואה הכול אחרת. כבר מתחילה הוא יודע שהוא יכול לפלישתי, על אף גובהו, על אף ההפחדות, על אף כל מה שכולם אומרים. גם את הארי ואת הדוב הוא כבר היכה בהיותו רועה צאן, ולא ענק מגושם כגוליית יטיל עליו את אימתו. אבל הקרב יחכה, קודם כל ישנו קרב אחר – הקרב על התודעה. דָוִד עובר במחנה ישראל מפלוגה לפלוגה, מאוהל לאוהל. מביע בכל מקום את תמיהתו על המצב, לא בדרך מתנשאת, רק בדרך של שאלה. 'מה אמרתם שיהיה שכרו של מי שיהרוג את הערל שחרף מערכות אלוקים חיים?', כך הוא עובר ושואל.

רק כשהאסימון של העם ייפול, כשיובן שאף אינטרס אישי ורווח כלכלי לא צריכים לעמוד בבסיס הרצון להתנדב להילחם בגוליית, כי אם רק שאיפה טהורה להסיר את החרפה שמתחוללת כבר למעלה מחודש, רק אז ייגש דָוִד, ברשות המלך שאול, אל המערכה, אשר גם בה עיקר הדגש יהיה לא בניצחון המעשי אלא בשינוי התודעה הרוחנית. דָוִד יישא אל מול גוליית נאום. נאום עמוס בתוכן מרומם, נאום שכולו מכוון דווקא לעם שעומד מאחוריו.

דָוִד מקבל פרס גדול מהמלך שאול. פרס רשמי ממלכות ישראל. לא רק גבורתו ונצחונו בקרב זוכים להערכה אצל המלך והעם, גם הרוח החדשה והאידיאלית אותה הוא מביא משדות בית לחם זוכה להכרה והוקרה.

...  

זו כבר תקופה ארוכה שמצב מלכות ישראל בשפל. מלכות ישראל, שתחילתה בבקשה הדלה של העם לזכות ב'מלך ככל הגויים', מלכות שתפקידה היה להעביר את ישראל מִמצבם בימי השופטים למצב של הופעת מלכות אידיאלית, מִמצב תודעה בו 'אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה', מצב בו כל שבט חי את חייו לעצמו בלי קשר לשאר השבטים, למצב של הופעת מלכות בית דָוִד – אותה מלכות איבדה את דרכה.

ביום בו המלך שאול חמל על אגג מלך עמלק מתוך רצון להישמע לדרישת העם, ביום בו הוא מעדיף להישמע להיגיון הפרטי מלכותי שלו ולהפיק תועלת  ורווח מן השלל הרב, בו ביום הוא נמאס בעיני ה' ממלוך. מכאן והלאה דווקא דָוִד, גיבור ישראל, זה שידע לשמח, לנחם ולדבר על לב שאול גם בימיו הקשים, דווקא הוא הופך להיות האיום העיקרי על מלכות ישראל, ומי שכל האמצעים כשרים כדי להעלימו מהנוף הפוליטי. מרגע שדָוִד לובש את מדי שאול קודם לקרב עם גוליית, מרגע בו הוא הופך להיות נערץ בקרב העם דווקא מפני היותו 'מוצלח' וטוב בכל אותם דברים בהם המלך שאול היה עד היום מוצלח וטוב, מרגע זה הוא הופך להיות מושא קנאתו ואויבו המושבע.

אם שאול המלך לא היה מורד בתפקידו ולא היה מתעקש לשמור על מלכותו גם כשהגיע זמנה לחלוף מן העולם, אם הוא לא היה מתעקש לשמור את הלפיד אצלו, סופו היה אחר לגמרי ומקום של כבוד היה ניתן לו במלכותו של דָוִד. כל כוחו של שאול היה לקוח מכך ששמואל הנביא מינה אותו על פי דבר ה' ולולא דבר ה' לא היה עולה בידו לאחד את העם אחרי מאות שנים של פירוד וחיי שבטים. כשהוא מורד בתפקידו, כשהוא מסרב לראות בעצמו חוליה בשרשרת כל כוחו אובד, הוא מאבד את שפיותו, רוח רעה מתעתעת בו והוא יוצא מדעתו. את המשאבים, המרץ וכוחות הנפש של המלכות, הוא משקיע ברדיפת דָוִד ועל כך הוא מכלה את כל זמנו.

מתברר שמי שמפריע למלכות בית דָוִד להופיע, מביא את עצמו לידי איבוד הדעת השפיות ואיבוד כל הנורמות הערכיות. אותה גבורה אלוקית שהצמיחה אותו ונתנה לו כוח, היא כעת זו שממוטטת אותו כשהוא פועל נגדה. אותה רוח שפיעמה בלבבות והביאה את מלכות ישראל לכל אותם הישגים יוצאי דופן של איחוד העם אחרי מאות שנים של פירוד והצלחה חומרית ומלחמתית, אותה רוח עצמה היא זו שעכשיו מנשלת את מלכות ישראל אפילו מקומת הנורמליות הטבעית הפשוטה.

ודָוִד... בתוך כל תהליך דעיכת שאול והתמוטטות מלכות ישראל, אין לו ברירה כי אם להימלט. מִמצב בו אין נערץ ואהוד ממנו בעיני המלך והעם, מִמצב בו הוא 'המוציא והמביא', מי שכולם סומכים עליו ושמחים בו, הוא הופך להיות אויב העם, שנוא ונרדף. את הכנסים והאירועים המלכותיים המרשימים, מחליפות מערות חשוכות אפלות ונסתרות. את ביטויי הכבוד והערכה, מחליפים חיצי ביקורת ולעג. הוא כבר לא נקרא לחוות את דעתו בענייני הכלל, כמעט ואין מי שמעוניין לתת לו במה לשאת עליה נאומים סוחפים.

אבל לא גיבור כדָוִד ייבהל, ייעלב, יתייאש, או ייסוג אחור מפחד מה שאומרים ומספרים. עצת ה', כך הוא מבין, היא שמונעת ממנו להמשיך בדרך הסלולה והרגילה אל כיסא המלכות. את ההכרח והאילוץ להסתגר ולהימנע ממגע ישיר עם העם, הוא הופך לרווח ויתרון על ידי העמקה והתעלות במדרגות חדשות של תורה ותפילה. מדרגות גבוהות, כאלו שקשה ש'יעברו מסך'. את כוחותיו ויכולותיו להשפיע על מצבו הרוחני של העם, הוא מפנה לנתיב של לימוד ובירור מחודש. דָוִד לא עוסק בהסברה וניראוּת, כי דוד לא חושב שהגורם לשינוי במצבו קשור לעניינים של יחסי ציבור. בטח ובטח שהוא לא מוריד במשהו את שאיפותיו או משנה מעולמו הפנימי. כלפי חוץ נראה שהוא מעמיק את הפער והמרחק בינו לבין מלכות ישראל, אבל בתוכיותו, פנימה, הוא מכריע את עצמו ואת ישראל לטובה ובונה ברוחו יחד עם שמואל את בית המקדש.

בימים בהם מלכות ישראל רודפת את דָוִד, בימים בהם לדָוִד אין עם מי לדבר כי הוא 'שרוף' ומוקצה מחמת מיאוס, בימים הללו דָוִד עולה ומתעלה. תחילה הוא משנה ומגדל את עצמו, בהמשך את הקרובים אליו, הלאה בזמן את כל סביבתו, עד שיבואו ימים בהם כל שבטי ישראל יבקשו שוב את פניו. 'וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם'.