חג ההזדמנויות הזמניות
חג ההזדמנויות הזמניות

חג פורים הקרב ובא ממלא את רוב הסובבים אותי ברגשות מרוממים, ורק מעטים נשארים אדישים. 

אולי מי שעובד באזור שבו אין חשיבות ללוח השנה העברי מסוגל לעבור את מפתן ר"ח אדר בלי התרגשות מסוג כלשהי.

יש מי שבכל פעם שאנו נפגשות פולטת איזו אנחה לאה ומפטירה - "נו, איך את מסתדרת? אני רק מחכה שייגמר כבר הפורים הזה" ודואגת איך להתמודד עם העומס, והמשלוחים והתחפושות והיציאה מהשגרה... 

לעומתן יש את אלו שרק מחכים כל השנה שיגיע ר"ח אדר כדי לזכות בשבועיים של שמחה גוברת, של יצירתיות ושל ששון ויקר. 

האנשים מהסוג השני, ואני ביניהם, כבר מתכננים מראש חודש טבת אילו תחפושות להכין או לתפור, מה להכניס במשלוחי המנות ואיך אפשר לשמח אנשים יחד איתנו בחודש אדר בכלל ובפורים בפרט.

השאלה הגדולה היא ולשמחה מה זו עושה? מהו הטעם המהותי שבגינו אנו חוגגים את פורים?

חג הפורים הוא בעצם חגיגה של ההצלה הגדולה של עם ישראל על ידי הקב"ה, לאחר שהמן האגגי זמם "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים" וכל זאת - ביום אחד! 

שאלה גדולה עולה כאשר בסיום המגילה, בפרק י', אסתר המלכה היהודיה נותרת לבדה בבית אחשוורוש המלך הגוי, לאחר שהיא הקריבה את עצמה למען הצלת עמה, ושארית עם ישראל נותרים ב127 מדינות המלך אחשוורוש. 

ניכר שהמגילה אינה מסתיימת בגאולה פרטית של אסתר או בגאולה כללית של שיבת עם ישראל לארצו. 

חשבתי שאין זה מקרי שחודש אדר יוצא בסמיכות לפרשות המשכן. ישנן חמש פרשות המוקדשות לבניית המשכן, המבנה הזמני והחד פעמי הזה שכללי הבניה שלו מובאים בפרשות תרומה, תצווה וכי תישא ולביצוע מוקדשים עוד שתי פרשיות של ויקהל-פקודי. 

כלל נקוט הוא בידינו שהתורה היא דבר ה' לעם ישראל, אין אות מיותרת, אין עניין המוזכר ללא סיבה, אז איך ניתן להסביר שמוקדשים חמש פרשיות למצווה זמנית אחת של בניית המשכן ובה כל דבר מוזכר פעמיים? 

יתכן שהמקום הרב שתופסת מצוות המשכן בתורה באה ללמד אותנו שגם לזמני יש מקום וערך גם אם אנו לא רואים בבירור ובראיה מיידית את החשיבות הנצחית של העניין שבפנינו.

המשכן אמנם נבנה רק פעם אחת במדבר אך הפרשות הללו מלמדות אותנו רבות. פרשות אלו הן התשתית להלכות בניית בית המקדש ואף ניתן ללמוד מהכפילות שנמצאת בהן על הצייתנות של משה רבינו ובצלאל שבנו את המשכן בדיוק לפי ההוראות שנתן הקב"ה ולעומתם, בפרשת כי תישא, בדיוק בין הציווי לביצוע ניתן לראות את חטא העגל שאירע לאחר שבני ישראל ראו שמשה רבינו לא יורד מן ההר לאחר 40 הימים שעברו לפי חשבונם. בני ישראל היו עסוקים בחישוב הימים העוברים ולא שמו ליבם לאמונת משה, כמו שביקשו וניסו אהרון וחור.  כל אלו ערכים נצחיים, המקופלים בעניין הלכאורה זמני של משכן המדבר.

וכך גם בפורים. למדתי מבעלי שהחתם סופר אומר שמרדכי חשב שהמגילה תסתיים בעלייה גדולה ומיידית לארץ ישראל. מרדכי, שהיה אחד מהעולים בתחילת שיבת ציון עם זרובבל המנהיג, ונאלץ לחזור לפרס בראש משלחת של יהודים על מנת לבטל את עיכוב בניית המקדש, רואה את האסון שניסה להמיט המן על עם ישראל באשר הוא שם ומגלה שמגילת אסתר לא מסתיימת בגאולה גדולה ואירועים שיותירו את חותמם הקבוע על התפתחות עם ישראל.  

באופן עמוק אנו רואים שגם המגילה שנראית זמנית הינה בעצם בעלת השפעה לטווח רחוק ונצחי. 

לפי חלק מהראשונים אסתר היא אימו של דריווש, מלך פרס, שנתן את האישור להמשיך בבניית בית המקדש שהחלה לאחר הצהרת כורש ונעצרה על ידי צרי יהודה. 

אכן יש שכר לפעולתך, אסתר! גם באופן זמני ומקומי אך גם באופן קבוע. את הנאמנות של אסתר ומרדכי לשיבת ציון, לשלומם של ישראל, ולעניין האלוקי, אנו שואבים גם היום, אלפי שנים לאחר מכן, במדינת ישראל.

אולי ניתן לומר שמטרתה של השמחה הגדולה של חודש אדר שנראית כמו יציאה פרועה מן השגרה ותחפושות שהופכות אתנו למה שאנחנו לא - היא בעצם לגלות מה אנחנו כן. 

אנחנו שמחים בזמני, משום שאנו רואים בו נצח המסתתר בשפריר חביון.

גם כשקשה מסביב. גם כשהמציאות לוחצת וגם כשיומיום דחוק - אנחנו מגלים שהאמת היא שאנחנו אנשים שמחים כי אנחנו מאמינים שבזמני טמון הנצח, טמונים בו אותם הערכים האלוקיים המחיים את ההווה ונותנים לו ייעוד ומשמעות עתידית. האמת היא שהמאמין מסוגל לצחוק כי הכל לטובה. גם מה שנראה רע וקשה הוא לטווח הרחוק בחשבונות שמיים לטובתי.

אימי שיתפה אותי שקשה לה לראות אנשים שיכורים כי זה מזכיר לה את הגויים בחוץ לארץ שבכדי לברוח מחייהם הקשים השתכרו עד לאבדן חושים. האלכוהול היה סוג של בריחה מהמציאות. אך בהזדמנויות שבהם אני נתקלתי בשיכורים בפורים (בדרך כלל בשולחן הפורים של בעלי ותלמידיו...), היו אלה בדרך כלל אנשים שהשכרות אצלם היתה כדי למצוא את החבוי ולגלות את הנסתר שביומיום לא יוצא לאור אלא מוחבא עמוק בתוך השגרה והמעשיות. רק כאשר הקדושה שטמונה באדם יוצאת דרך השכרות ללא ההגבלות החיצוניות יכול האדם להגיע לכך שהקדושה ביום הכיפורים היא רק כמו הקדושה שקיימת בפורים.

אז למה להשקיע כל כך הרבה כשרון, מחשבה ויצירתיות במשלוח מנות או בתחפושת? 

הרי זה זמני וישמש אותי רק לשעות ספורות...

הטעם הוא- משום שיש ערך גם לזמני בבחינת מילי דשטותא, כי דרך הזמני אפשר להביט על הנצח בראיתה של אסתר המלכה.