התחפשתי לחייל

הרב אביעד שינוול , י"ב באדר תשע"ח

הרב אביעד שנוולד
הרב אביעד שנוולד
צילום: ישיבת שדמות נריה

פעם, לפני הרבה שנים, אהבתי את פורים מהסיבות הלא נכונות – התחפושות. כבר מחנוכה הייתי מתכנן את התחפושת לפרטי פרטים ואוסף לאט לאט את כל חלקי התלבושות המדהימה.

אמא ואני הקמנו צוות עבודה שיוודא שיהיו אפס תקלות באירוע הגדול. התחפושות של הקאובוי יצאה מעולה, האופה היה יצירתי אבל רק בחייל נתקעתי. כמו כל בן ממוצע במדינת ישראל הגיע תורי להתחפש לחייל קרבי ככל האפשר. אבא (רס"ן במיל') הגדיל לעשות וצייר לי דרגות של רמטכ"ל שהגיע מהצנחנים.

אחרי עבודה מאומצת הגיע הרגע, יום התחפושות בבית הספר. שלא כהרגלי, התעוררתי לפנות בוקר כדי לוודא שהכל במקום. אחרי טקס התלבשות זריז ביותר יצאתי לכיוון בית הספר. בצעדים נרגשים צעדתי לכיוון מגרש המשחקים שהפך לשדה צבעוני של מלכות, כלות, אלו שלא בטוחות אם השנה הן קוראות לשמלה שלהן שמלת כלה או שמלת מלכה, שוטרים מפחידים וחיילים גיבורים.

הייתי אמור להצטרף לקבוצת החיילים ולהתפאר בדרגותי הבכירות אבל משהו עצר אותי. החגור גירד, הנשק היה כבד ומסורבל, הכומתה טיגנה את המוח והנעליים הענקיות הדביקו אותי לרצפה. לא הצלחתי להבין מה כל כך מפריע לי בתחפושת הטבעית הזאת.

גדלתי במדינה בה כל אזרח הוא חייל, כל בית הוא עמדה, כל אוטובוס הוא כלי להעברת חיילים וכל יום ראשון הוא חגיגת תרבות יום א. ברור שצבא הוא חלק משמעותי מחיי אבל היה משהו חסר. בילדותי היה לי ברור שאהיה טייס בשייטת מטכ"ל אבל משהו הפריע לי להרגיש בנוח בתחפושת הישראלית.

כשגדלתי הבנתי שאינני בודד בתחושה הזאת כי כנראה שזה מוטבע עמוק בד.נ.א הלאומי שלנו. יעקב אבינו היה אדם יושב אוהלים, איש הלב והספר שחי את חיי הרוח. יעקב היה פוגש מלאכים ולומד מענקי תורה. הוא היה איש תרבות שהקדיש את כל כולו לחיי הקודש, "ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה כז).

למרות ככל היופי והעדינות כנראה שהיה צריך להוסיף רכיב אחר כדי להקים אומה. כדי לקבל את ברכת האומה מיצחק היה צריך יעקב להתחפש לעשיו עם ידיים שעירות וגסות. בדמיוני אני רואה את יעקב הולך מאוהל רבקה לאוהל יצחק מחופש לעשיו אך מתגרד לאורך הדרך מרוב שלא נעים לו בתוכה.

אם רבקה לא הייתה מכריחה אותו הוא לא היה עושה את המהלך מעצמו מכיוון שהוא לא טבעי לו. ידי עשיו המגואלות בדם אינן מתאימות לאופיו העדין של יעקב אך מתברר שלפעמים הוא מוכרח ללבוש אותם. הוא לא מחרחר מלחמה ואיננו מאוהב בכוחו הפיסי אך לפעמים ההשגחה האלוקית מחייבת אותו להשתמש בכוחות הללו.

כשהתחלנו לחזור לארצנו חשבנו שהכל יעבוד בניסים ובנפלאות, ממש כמו אצל יעקב היושב באוהל. כאילו שמשיח יבוא ובבת אחת יפתור את כל בעיותינו. לקח לנו הרבה זמן להבין שמדינה צריכה התיישבות וחקלאות. הקמנו מושבות וחרשנו שדות בכל פינות הארץ.

למרות כל זאת התקשינו לבנות צבא מכיוון שאיננו עם לוחמני השש אלי קרב. עד שהערבים לא רצחו אותנו לא הרגשנו את ההצדקה לקיומו של צבא. בתחילת הדרך כלל לא חשבנו על צבא התקפי אלא רק על ארגון "ההגנה" הפסיבי. רק במהלך מלחמת השחרור כשכבר כלו כל הקיצין והערבים חסמו את הדרכים שוב ושוב יצאנו להתקפה כחלק מהשינוי של "תוכנית ד".

מאז ועד היום אנחנו הולכים ומפנימים שני דברים מקבילים אנחנו לוחמים מלחמת הכרח צודקת ומצד שני איננו אנשי מלחמה. אנחנו אוהבים את הרעות ומסירות הנפש שבצבא אך איננו עם לוחמני המאוהב בכוחו. יש לנו צבא חזק ומעולה ואנחנו נדאג שהוא ימשיך להיות כזה אך איננו טועים לחשוב שזאת היא תפארתנו.

אנחנו שמחים לבצע את מצוות המלחמה המוטלת עלינו אף על פי שאין היא טבעית לנו. במשך היסטוריה ארוכה ומפותלת למדנו את השילוב העדין בין שני הצדדים של התחפושת, "הקול-קול יעקב, והידיים – ידי עשיו".