הבונה והסותר - במגילת אסתר

הרב ד"ר יוסף שטמלר , י"ג באדר תשע"ח

הרב ד"ר יוסף שטמלר
הרב ד"ר יוסף שטמלר
צילום: אוניברסיטת חיפה

השתדלות וביטחון מצטיירים, פעמים רבות, כשני קטבים מנוגדים. בסרט אושפיזין, למשל, מוצאים עצמם בני הזוג הברסלברים, יומיים לפני חג הסוכות, ללא בשר ויין, ללא ארבעת המינים וללא סוכה.

אדם מן היישוב היה מחפש בוודאי עבודה כדי שיוכל להריווח כמה פרוטות ולעשות בהן את החג. אולם גיבור הסרט הולך, כידוע, לקצה השכונה, יושב על ספסל, מתפלל, מוחה כפיים וצועק נננננננננס. זוהי הדגמה יפה של קוטב הביטחון, כשהוא עומד בניגוד להשתדלות.

סוג של 'אקונה מטטה' (אם נעבור מ'אושפיזין' ל'מלך האריות'), יהיה בסדר, או בלשון הרמב"ן "הגזרה אמת והחריצות שקר" (בראשית לז, טו. להבנה נכונה של מימרא זו נצטרך לייחד מקום אחר).

חג הפורים נתפס אצל רבים וטובים, כיום שמבקש להעביר בדיוק את המסר הזה; אין ספק שבהרבה מקומות זה החג הכי לא שפוי בשנה. אנשים משתכרים, מתהוללים ומאבדים שליטה על עצמם מתוך תחושה שיום אחד בשנה אנחנו אומרים שבעצם, בעומק, אליבא דאמת, אין לנו שליטה והשפעה על המציאות. גם היומרה לנסות ולהבין את דרכיו של הקב"ה חסרת סיכוי ולראיה מביא אדם את עצמו ל'עד דלא ידע'. התחפושות מעבירות את הרעיון הפוסטמודרני שכל דבר יכול להתחלף במשהו אחר, לא קיימת דרך להגיע לאמת, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים (זה, כמובן, מסר פחות פוסטמודרני). מצטרף לזה ה'ונהפוך הוא' של מגילת אסתר שמזכיר את הפסוק "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (תהלים ב, ד). בסיפור המגילה נטרפים הקלפים שוב ושוב עד שעצת ה' היא זו שקמה, והופכת לאַל את ההשתדלות האנושית.

בפורים, "כל הפושט יד נותנים לו" (שו"ע תרצה, ג) והדברים הורחבו בדרושים רבים, כידוע, אל מעבר לעניים עליהם מדברת ההלכה. תפיסה זו של פורים מעלה בזכרונינו את דברי ר' נחמן מברסלב, לאחר שהתיאש מלמצא מי שירפא את מחלת השחפת בה לקה: "כל אחת ואחת מהכתות הנ"ל [של הרופאים] מביאה ראיות חזקות לדבריהם, ולפי דעת כל אחת מהכתות מי שמתנהג בהפך דעתם הוא סם המות חס ושלום... וסוף כל סוף הוא צריך לסמוך רק על ה' יתברך" (שיחות מוהר"ן, סימן נ). ניתן להבין מכאן שכשיש לאדם התלבטות יפיל פור ויקבל אות משמים במה עליו לבחור. האם, אכן, זהו המסר של חג הפורים?

כשקוראים את דברי רבנו המאירי על המימרא המפורסמת "מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'" (בבלי, מגילה דף ז ע"ב), מתקבלת אווירה שונה: "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה. שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו".

קשה לראות איך אדם שיכור מגיע לשמחה, אהבת ה' והודאה על הניסים שעשה לנו; דברים אלה דורשים הכרה, מחשבה ורמה מסויימת של שליטה עצמית. אם נקרא את דבריו החריפים של הבית יוסף נגד שיכרות נצטרך כנראה להיכנס עוד יותר לתוך המסגרת הנורמטיבית: "חייב אינש לבסומי בפוריא. לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט (בית יוסף, אורח חיים סימן תרצה). צריך לשתות בפורים אך רק בכמות העולה במקצת על מה שרגיל בה אדם מידי יום.

כיצד יש, אם כן, להבין את חג הפורים? אין ספק שהתחושה שאנחנו בובות על חוטים אכן עולה מסיפור המגילה. ניתן כמה דוגמאות:

ממוכן, שלפי הגמרא (מגילה יב ע"ב) הוא המן, מציע לאחשוורוש להדיח את ושתי ולחפש מלכה חדשה. עיצה זו תתברר בדיעבד כמה שהביא לחיסול יוזמתו להשמיד את היהודים ואף לתליית המן עצמו.

אסתר מייצגת עמדה פאסיבית לחלוטין של ה'הנני בידך': היא נילקחת לבית המלך (ב, ח); לא מדברת על מוצאה (ב, י); לפני כניסתה לאחשוורוש איננה מבקשת דבר (ב, טו); ושוב נילקחת אל חדרו של אחשוורוש (ב, טז), ושם אינה אלא קרקע עולם (בבלי, מגילה דף כג ע"ב).

מרדכי שומע את בגתן ותרש מתכננים להתנקש באחשוורוש. יוזמתו לדווח על כך (בלי שלגמרי ברור מה האינטרס שלו להציל את אחשוורוש) תתברר בהמשך הסיפור, כששנת המלך תינדוד, כדבר היעיל ביותר לשנות את העלילה.

מרדכי, במה שנראה כצעד הזוי וחסר אחריות שמסכן את כלל ישראל, לא כורע ומשתחווה להמן (וכידוע דנו המפרשים בבסיס ההלכתי של מעשה זה). אולם דווקא התנהגות זו של מרדכי היא שמקפיצה את המן, מאוחר יותר, ביוצאו מהמשתה הראשון שעשתה אסתר. זרש מנסה להרגיע את העצבים של בעלה ומציעה לו להכין עץ לתלות את מרדכי, וללכת אל המלך עם אור ראשון לקבל אישור לכך. אלא שבאותו לילה נדדה שנת המלך ועם אור ראשון, במקום לתלות את מרדכי, נאלץ המן להרכיבו על סוס מלכותי.

במשתה השני, לאחר שאסתר הפנתה אצבע מאשימה להמן, הוא נשכב על מיטתה כדי להתחנן על נפשו אבל דווקא זה מעצבן את המלך והופך להיות ה'מכה בפטיש' שמביא למותו.

אלה דוגמאות אחדות וישנן עוד רבות במגילה, אבל ברור שהמסר העולה מהן הוא ש'הכל מכתוּב'.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שבמגילה ישנו גם המסר ההפוך, כלומר יש בה הרבה מאד פעלתנות: מרדכי מדווח לאסתר על תוכנית ההתנקשות של בגתן ותרש. בהמשך, הוא מצווה על אסתר ללכת למלך ולבטל את גזרת המן למרות שזה כרוך בסכנת נפשות. אסתר נוקטת ביוזמה חסרת תקדים ומבטלת את ליל הסדר באתה שנה כדי שיוכלו לצום עליה שלושה ימים (אסתר רבה ח, ז; פרקי דרבי אליעזר, פרק נ). אם היינו הולכים בשיטת ה'יהיה בסדר' מדוע לא לחגוג את פסח כרגיל ולהתפלל על ביטול הגזרה אחרי פסח? אלא שההשתדלות מחייבת לבטל את פסח ולגזור מיד צום.

בהמשך, שמה אסתר נפשה בכפה כדי להעביר את רוע הגזרה וגם זה כמובן מבטא השתדלות עצומה. בהמשך היא מכינה שני משתאות ובדרך מתוחכמת של יצירת מתח בין אחשוורוש להמן (ולא כאן המקום להסביר את עניין שני המשתאות) חושפת את כוונותיו העוינות של המן. לאחר תליית הצורר, מתמנה מרדכי על בית המן והופך לאחד האנשים הבכירים באימפריה הפרסית מה שכמובן מחייב אותו להרבה מאוד פעלתנות. ולבסוף, גזרת המן לא מתבטלת; היהודים נדרשים להילחם באויביהם כדי להציל את חייהם. ביום הקרב, שנערך כידוע ביג' באדר, הם הורגים 75,000 איש (חוץ ממה שקורה בשושן). את זה הם לא עושים בכישוף או מאגיה אלא באמצעי מלחמה ראליים.

אם נרחיב את המבט נראה שכל רעיון הנס הנסתר, שעומד כידוע במרכז המגילה (אסתר=הסתרה), מחייב שהאדם יפעל. בניגוד לנס הגלוי שמותיר את האדם פאסיבי, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד), מחייב הנס הנסתר את האקטיביות האנושית שרק מתוכה יכול לצומח הנס הנסתר. לכן די ברור שפורים לא יכול להיות החג שבו יש לשאת ברמה את דגל הביטחון הפאסיבי בקב"ה.

נדמה שהמסר של חג הפורים הוא הפרדוקס שיש בעבודת ה'. באותה עוצמה שיום זה מחזק את קוטב הביטחון בה', את ההבנה שאנחנו לא מבינים, ואת התחושה שאנחנו לא שולטים במציאות; באותה עוצמה הוא טוען שאנחנו צריכים להשתדל לשנות את המציאות, להיות אקטיביים ולהפעיל את ההבנה שלנו.

החג הזה מציין את שתי הבחינות הסותרות שכה הרבה מדובר עליהם בפנימיות התורה: סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. הוא דורש מהמאמין לאחוז בשתיהן בו זמנית, למרות שאין כל דרך אנושית לחבר ביניהן. אם נרצה לחזור ולהצדיק את איבוד השליטה והשיכרות הפורימית, נאמר שיש לכוונן לנקודה המדוייקת של הפרדוקס הזה. הן אינן צריכות לבטא באופן שטחי את קוטב הביטחון הפאסיבי על חשבון ההשתדלות האנושית, אלא את חוסר יכולתנו להבין כיצד דרים בכפיפה אחת המאמץ האנושי וההשגחה האלוקית, ההשתדלות והביטחון, הטבע והנס. אולי לכך התכוונו חז"ל במאמרם המפורסם 'עד דלא ידע'. המילה 'עד' היא דו משמעית: 'עד ולא עד בכלל' או 'עד ועד בכלל'.

האם צריך אדם לקפוץ לתוך ה'לא ידע' או להישאר מחוצה לו? לפי דרכנו נאמר שפורים הוא היום בו צריך לחוות בשיא העוצמה את ה'עד', כלומר את נקודת החיבור הפרדוקסאלית שבין הסופי לאין סופי; ה'ידע' וה'לא ידע'.