על שלוש דרגות בקדושת הגוף

הרב יאיר פרנק , כ' באדר תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת

מטרת הכיור בבית עולמים היה לקדש את ידיהם ורגליהם של הכהנים קודם העבודה (ראו רמב"ם ביאת המקדש ה, א). קידוש הידיים והרגליים של הכהנים הינו אות ומופת ליכולת גופו של האדם להתעלות לקדושה ולטהרה, ולהיות ככלי שרת ממש. לדעת רבים גם שורש נטילת ידיים בבוקר קודם תפילה, וכן הנטילה קודם הסעודה, הוא ברחיצת ידי הכהנים קודם העבודה במקדש (ראו רמב"ן שמות ל, י, שו"ת הרשב"א א, קצא, ובשאילתות מצורע צ, ואכמ"ל).

והנה, התורה טרחה לספר לנו מי ומהיכן נתרמה הנחושת לבניית הכיור במשכן (שמות לח, ח):  וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. מי ומה הן 'המראות הצבאות'? ומדוע חשוב היה לתורה לציין זאת?

לקמן נביא שלושה פירושים שנאמרו לביאור העניין. ונקדים, שלפי כל שלושת הפירושים מובן מדוע בחרה התורה לציין זאת בייחוד, מפני שכל אחד מהם מבטא פן מסויים של דרכי התקדשות הגוף. הפער בין הפירושים ברור, בייחוד בין הראשון לשלישי כפי שיתבאר, אולם לדרכנו מדובר בשלבים שונים או שלוש בחינות של דרכי התקדשות הגוף, שאפשר להעמידם כנגד – הכנעה, הבדלה, המתקה.

כתב האבן עזרא (שם): "וטעם הצובאות כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה (ג, כ), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות".

לפי פירוש זה, מדובר בנשים שזנחו את 'תאוות זה העולם', ולכן לא צריכות יותר את המראות שמשמשות להתיפות, והיה כל עיסוקן בתפילה ולימוד סמוך לאוהל מועד. שלב זה הוא כנגד – הכנעה.

בתרגום יונתן כתב על הפסוק (שם, מתורגם ללשון הקודש): "ויעשׂ את הכיור של נחושת ואת בסיסו של נחושת מִן מראות נחושת נשים צנועות ובעת שבאות להִתפלל בפתח אהל מועד היו עומדות על קרבן דמיהן ומשבחות ומודות, ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים בזמן שׁמִטהרות מִן טומאת דמם".

לפי ביאור זה, לא מדובר כאן בנשים המופרשות מבעליהם ומהעולם הזה, אלא אדרבה מתוך התפילה וההודיה נוכח המשכן, הן שבות אח"כ אל בעליהן 'ויולדות בנים צדיקים'. אולם, בפירוש זה יש עדיין בחינה של הבדל בין קודש לחול, בין עבודה רוחנית לפעולה גשמית. לשון צובאות הינו – הבאות להתפלל. שלב זה הוא כנגד – הבדלה.

הפירוש השלישי, המפורסם ביותר, שכן הוא מובא ברש"י על התורה, ומקורו כבר במדרש תנחומא (פקודי ט), וזה לשון המדרש:

"אלה פקודי המשכן וגו' ונחשת התנופה, ונחשת הכלות שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן שלא יהיו משמשין מטותיהן, אמר רבי שמעון בר חלפתא מהו היו בנות ישראל עושות יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם שנא' (שמות א) בכל עבודה בשדה, משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר ...

כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן עמדו כל ישראל ונתנדבו מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל, אמרו הנשים מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן, עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה משה על אלו אתה מבזה, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין הכהנים".

הנשים באו לאוהל מועד עם מראות ששימשו לייפוי גופן, והתעוררות חשק ואהבת בעליהן, ורוצות לתרום אותם לטובת בניית הכיור. משה רבינו תמה, האם נשתמש באלו לעבודת המקדש?! ובייחוד - בכיור שמיועד לקדושת גופם של הכהנים?!

עונה לו הקב"ה – אדרבה ואדרבה, "כי אלו חביבין עלי מן הכל" (רש"י שם). מנשים אלו אפשר ללמוד כיצד אפילו את תאוות הגוף היותר גדולה, את הקשר שבין איש ואשה, אפשר לעלות ולכוון לקדושה ולטהרה. על כן דווקא מהן תיקח את הנחושת לכיור, שישמש לדורות עולם לשם קידוש ידיהם ורגליהם של הכהנים. שלב זה הוא כמובן כנגד – המתקה.

שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת ה'.