נאום הגבר

השאלה החשובה ביותר המעניינת את העולם הערבי ושנתניהו לא נתן תשובה עליה בנאומו השבוע היא מה "אורך החבל" שטראמפ נותן לנתניהו

ד"ר מרדכי קידר , כ"ג באדר תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

לאורך השבועות האחרונים עולה התעניינות התקשורת הערבית בעתידו של נתניהו, על רקע החקירות המתנהלות נגדו ונגד אנשים שכיהנו בתפקידי מפתח בסביבתו.

ההתעניינות הערבית נובעת מהתקווה שנתניהו ייפול וממשלת הימין תתרסק, וכתוצאה מכך יעלה השמאל לשלטון בישראל, שכן השמאל הישראלי הוכיח לאורך השנים שהוא מוכן לשלם יותר מנתניהו עבור פיסת נייר שכתובה עליה המילה "שלום".

נאום נתניהו בוועידת אייפק ביום שלישי השבוע עורר התעניינות רבה בקרב אמצעי התקשורת הערביים שחלקם אף שלחו צוותי צילום לוועידה. לכולם היה ברור, עוד לפני הנאום, שעיקרו יעסוק בבעיה האיראנית ובניסיונות של ישראל לדחוף את ארה"ב לעמדות יותר קשוחות מול איראן, בסנקציות כלכליות, בפעילות צבאית נגד הנוכחות האיראנית בסוריה ובעיקר בניסוח מחדש של הסכם הגרעין.

הדוברים והפרשנים הערביים האזינו בקשב רב לנאומו של נתניהו בניסיון לגלות שלושה דברים: 1. האם נתניהו מדבר מתוך תחושת יציבות וכוח או שמא הצליחו החקירות לקעקע את בטחונו העצמי. 2. מהי עצמתו של הקשר בין נתניהו וטראמפ ועד כמה תומך הממשל הנוכחי בצעדים שישראל נוקטת. 3. האם וכיצד תהיה התייחסות של נתניהו לעניין הפלסטיני.

השאלה הראשונה קיבלה מענה ברור: לאורך כל נאומו ניכר היה שנתניהו דיבר מתוך תחושת יציבות וביטחון, כאילו אין חקירות, לא נגדו ולא נגד מקורבים לו. בשליש הראשון של דבריו הוא דיבר על ההישגים של ישראל בתחומי ההי-טק, החקלאות, שימור מים, הדיפלומטיה והעוצמה הצבאית. הוא דיבר על התרומה של ישראל לביטחון העולם ועל עשרות אירועי טרור ברחבי העולם שישראל עזרה לסכל בזכות מודיעין טוב ונכונות לחלוק את פירותיו עם מדינות אחרות. לכול היה ברור שמדובר בטרור אסלאמי, ובכך מציב נתניהו את ישראל בחזית הלחימה נגד הטרור האסלאמי המדאיג אנשים רבים בכל רחבי העולם.

אלא שבראיית הפרשנים הערביים, הביטחון העצמי שמקרין נתניהו, אצלם הוא ביטוי לחוצפה, עזות מצח, התרברבות והתנשאות, שכן הם לא מסוגלים לקבל את היהודי באופן שונה מהמסורת האסלאמית הקובעת שהיהודי חייב לחיות תחת רחמי האסלאם כ"בן חסות" ("אהל ד'ימה"), מושפל עם זכויות חלקיות, ואילו נתניהו מופיע כאדם חופשי שהם אינם יכולים להכניע.

מוצטפא ברע'ותי', ראש תנועת "היוזמה הפלסטינית", אמר לתקשורת שנאום נתניהו היה מחוצף ויהיר, כאילו שהוא מנהיג את העולם, למרות שהוא מפיץ שקרים ומעליל עלילות על ההנהגה הפלסטינית ועל "הלוחמים" הפלסטינים (הכינוי לטרוריסטים) ובני משפחותיהם. הוא מאשים את נתניהו בניהול מדינת כיבוש ואפרטהייד גזעני, כשכל מה שמפעיל אותו הוא החשש האישי שלו מהתסבוכת הפלילית ומעשי השחיתות המיוחסים לו.

דובר פלסטיני אחר, חבר הוועד המנהל של אש"ף, דימיטרי דיליאני, זעם על הניסיון של נתניהו להסיט את תשומת לבו של העולם מ"הבעיה העיקרית של העולם הערבי", הלא היא בעיית ישראל, אל הסוגיה האיראנית, שהיא לדבריו בעיה שולית, צדדית וזניחה. דבריו אלו נובעים מהעובדה שנתניהו בנאומו הקצה פינה קטנה לסוגיה הפלסטינית, בעוד שלעניין האיראני הוא הקדיש כמחצית מהנאום.

שליח ערוץ "אלע'ד" המצרי דיווח מהוועידה ש"ארגון איפ"ק הוא הארגון בעל ההשפעה החזקה ביותר בארה"ב, ונתניהו בנאומו בפני הארגון מנסה להציג את עצמו כמציל וכמושיע של ישראל כדי לנקות את שמו בפני הציבור הישראלי באמצעות התודה הפומבית והשבחים לטראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית אליה." הכתב מראיין ברחוב בוושינגטון את ד"ר עימאד עבד אלהאדי, "מומחה בעניינים אמריקניים", האומר: "הנאום היה בראש ובראשונה תעמולה ורטוריקה. הוא העלה על נס אנשים רבים מאוד, וביניהם ראש ממשלת קנדה הקודם אשר נכח באולם, והוא מהתומכים הגדולים ביותר של ישראל.

ד"ר עמאד מגלה למאזיניו ש"הנאום היה מכוון לאזני השומעים כמו שהיה מכוון אל הציבור הישראלי, ואחריו הקליט נתניהו נאום בעברית ובו אמר: דנתי עם הנשיא טראמפ בסוגיית איראן, איראן ואיראן, כמו שעשה בנאום מול איפ"ק."

חשוב לציין שנתניהו לא דיבר בנאומו על "עסקת המאה" שממשל טראמפ מכין כפתרון לסוגיה הפלסטינית, והסיבה היא כנראה שנתניהו איננו יודע את כל פרטיה של העסקה, שכן הנשיא טראמפ שומר אותם עד עתה בסוד.

השאלה החשובה ביותר המעניינת את העולם הערבי ושנתניהו לא נתן תשובה עליה בנאומו היא מה "אורך החבל" שטראמפ נותן לנתניהו, הן בנושא הפלסטיני והן בסוגיה האיראנית.

בעניין הפלסטיני, כולם מודעים לעובדה שמתקרב קץ ימיו של מחמוד עבאס כראש אש"ף וכנשיא הרשות הפלסטינית, ואין לו עדיין יורש מוסכם היכול להנהיג את המערכת הפלסטינית המקרטעת והמפולגת. מה תעשה ישראל, אם תישאר בהנהגת נתניהו, ביום שאחרי עבאס? האם היא תמשיך להתנהל מול הרשות הפלסטינית או שמא תדחף אותה אל תוך הקבר ותיקח על עצמה את סמכות הניהול של יהודה ושומרון, כמו שהיה לפני הסכמי אוסלו 1993? מי יחליף את נתניהו ומה יהיה יחסו לפלסטינים? האם ישראל הולכת לבחירות שיקפיאו את העניינים לשנה לפחות?

האם טראמפ – העסוק בבעיות גדולות ומשמעותיות הרבה יותר מהבעיה הפלסטינית, דוגמת קוראה הצפונית, סוריה, איראן והעניינים הפנימיים בארה"ב – יאפשר לנתניהו לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור, לבטל את הסכמי אוסלו וההסכמים האחרים שהביאו את הפלסטינים אל הסף של מדינתם המיוחלת, או שמא יכפה על ישראל להמשיך ולהנשים את הגוף המדיני הפלסטיני החולה גם אם סיכוייו להתקיים באופן עצמאי קלושים?

נתניהו אמר בנאומו פעמיים: "צריך לעצור את איראן ואנחנו נעצור את איראן!". משפט זה הופיע גם בדיווחים של אמצעי תקשורת ערבים כאשר השאלה העולה מאליה היא למי נתניהו מתכוון באמרו "אנחנו" – האם זה ישראל בעצמה, ישראל וארה"ב, ישראל יחד עם ארה"ב ומדינות אירופה? שאלה חשובה לא פחות היא האם האמירה הזו תואמה עם טראמפ קודם לנאום. אם "אנחנו" זה ישראל, האם טראמפ יסכים, בדיעבד או אפילו מלכתחילה, לתקיפה ישראלית נגד איראן או שמא "אנחנו" זה ארה"ב וישראל, וטראמפ כבר נתן את הסכמתו העקרונית למעורבות אמריקנית בפעולה אקטיבית נגד איראן?

שאלה אחרת הקשורה לעניין האיראני היא האמירה של נתניהו ש"איראן בונה אימפריה איראנית הכוללת עד עתה את עיראק, סוריה, לבנון ותימן". האם האמירה של נתניהו "נעצור את איראן" משמעותה גם פעולה אקטיבית נגד הכוח האיראני בסוריה? פעולה ישראלית בלבד? או שמא פעולה משותפת לארה"ב ולישראל?

מה תהיה התייחסות האמריקנים לתקיפה ישראלית נגד חיזבאללה, הזרוע הלבנונית של התמנון האיראני? בהקשר זה העולם הערבי זוכר היטב את מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, כשהנשיא בוש אפשר לישראל לנהל מלחמה נגד חיזבאללה למשך 33 ימים, תוך הגנה על ישראל ועל זכותה להגן על עצמה, במועצת הביטחון של האו"ם.

כל השאלות הללו הן נגזרות של האמירה הלא ברורה של נתניהו "אנחנו נעצור את איראן", והן מעניינות את העולם הערבי הרבה יותר מאשר הסוגיה הפלסטינית. עובדה זו מוציאה את הפלסטינים מגדרם, אחרי שהם התרגלו לחשוב ולומר שפתרון הבעיה הפלסטינית הוא המפתח לפתרון בעיות המזרח התיכון כולן. להפתעתם, לתדהמתם ולצערם, הם מגלים שהבעיה האיראנית חשובה, משמעותית ומדאיגה את ישראל ואת העולם הרבה יותר מהבעיה שלהם, אשר הנשיא טראמפ הביע השבוע את אכזבתו מהם כשאמר כלאחר יד: "אז לא יהיה שלום, גם זו אפשרות".

פתאום השלום בין ישראל והפלסטינים הפך ל"אפשרות", שתהיה או לא תהיה, והעולם הערבי כולו עומד ורואה איך ישראל מקבלת הכרה אמריקנית בבירתה, שגרירות ארה"ב עוברת לירושלים, בעיית הפליטים הפלסטינים עומדת בפני שוקת שבורה וכל תקוותם של הפלסטינים למדינה הופכת ללא יותר מאשר "אפשרות".

זו התמונה שרואים הערבים בעקבות האירועים של החודשים האחרונים שהובילו לנאום נתניהו בוועידת איפ"ק, ולא נותר להם אלא לתלות את יהבם במשטרה, בעדי המדינה, במנדלבליט, בפרקליטות ובליצמן (חוק הגיוס) כדי להציל את הבעיה הפלסטינית מלהפוך ל"אפשרות" בלבד בידיו של "החוצפן היהיר והגזען" נתניהו.