סיבוב על סאלח שבתי

יוצרי הסרט 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' עוקדים על מזבח הפרות הקדושות את נס קיבוץ הגלויות. שום תועלת עכשווית לא תצמח מכך

חגי סגל , ב' בניסן תשע"ח

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון

כשעיריית נתניה נחפזה להחליף את שמו של רחוב גיורא יוספטל לרחוב ברכה צפירה, בהשפעת סרט הפולחן החדש 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', היא עוררה חשד שנתניה עצמה היא יותר רוסיה מארץ ישראל.

גם במוסקבה של פעם הוסבו שמות רחובות ועודכנו אנציקלופדיות על פי פקודות היום המשתנות של נסחני התקינות הפוליטית. טרוצקי וסטלין הפכו בן־לילה מגיבורים נערצים לאויבי העם, כמו יוספטל המנוח עכשיו.

כל פועלו הציוני נמחק ברגע שהתברר – אגב, מזמן התברר – כי הוא חטא בהתבטאויות כעורות כלפי עולי המזרח. כמעט כל העסקנים המפא"יניקים חטאו בכך, מבן־גוריון צפונה, אבל יוספטל נתפס על חם, ולכן הוא מטופל עכשיו כשעיר לעזאזל.

ומה הלאה? הסרט המדובר כבר הניב הצעה לשחזור שמות המשפחה המקוריים של נשים ממוצא מזרחי. היא דווקא מעידה כי מצב האפליה העדתית בימינו נסבל יותר מהמצב בעבר: אם פעם הייתה אצל יוצאי ארצות המזרח וצפון אפריקה נטייה לעברות שמות כדי להינצל מאפליה, עכשיו אפשר לחזור לשמות הישנים, מפני שכבר אין צורך להסתיר.

הזמן עשה את שלו. נישואין בין־עדתיים והליכתה בדרך כל הארץ של האליטה האשכנזית משכבר הימים, צמצמו את תופעות ההדרה האנטי־מזרחית. אין ספק שבעתיד תצטמצם ההדרה עוד יותר, עד להדברתה המוחלטת בשעה טובה.

הנינים שלנו יזדקקו להסבר מיוחד מסבא־רבא ומסבתא־רבתא כדי להבין מה בעצם ההבדל בין אשכנזי לספרדי. כבר היום מתעורר צורך לבאר אותו לנכדים. הם לא מכירים את המונחים הדוחים 'פרענק' או 'מרוקו סכין'. אפילו אני לא שמעתי אותם בוקעים אי־פעם מפי הוריי. בתחילת שנות השישים הם שלחו אותי ללמוד בבית ספר עכואי שכמעט כל תלמידיו היו עולי צפון אפריקה.

חלק קטן מהם חי במעברה, אבל הרוב המכריע התגורר בשכונות קבע שנבנו במיוחד עבורו. היום הן נחשבות למשכנות עוני, אך באותם ימים רחוקים היו נאות בהחלט. דייריהן הובאו אליהן היישר מהנמל. כילד לא שמעתי מצאצאיהם סיפורים מצמררים על משאית ששפכה אותם שם באישון ליל.

בני כיתתי התאוננו על "פרוטקציה" לאשכנזים, אבל אף פעם לא טענו שהוריהם תכננו לגור בגוש דן אך הובאו במרמה לעכו הרחוקה. גם לא זכור לי שהשתוקקו לעזוב את העיר. כולם התבססו היטב במרוצת השנים. חלקם הגיעו רחוק. גדי איזנקוט דומה כמו שתי טיפות מים למוריס איזנקוט שלמד איתי בכיתה. אולי הם קרובי משפחה. השר דוד אזולאי, שיהיה בריא, התחתן עם בוגרת בית ספרי. כשאנחנו נפגשים לפעמים באקראי, השיחה לוקחת אותנו כמעט תמיד לעכו של פעם, צור מחצבתנו. יידיש, רומנית, פולנית, הונגרית ומרוקאית היו שם פסקול נעורינו.

ז'בוטינסקי אמר בשעתו שגם עכו היא ארץ ישראל. מן הסתם היה אומר אותו דבר על ירוחם, דימונה ואופקים, אילו זכה לראות בבניינן. מה לעשות שבן־גוריון ויוספטל לא יכלו ליישב את כל גלי העלייה הגדולים בין חדרה לגדרה, ובוודאי לא יכלו ליישב אותם בכפפות של משי. כשיוספטל עלה ארצה ב־1938 גם הוא הלך להתגורר בפריפריה דאז (קיבוץ גבעת־חיים הצעיר). בן־גוריון עצמו השתכן תחילה בסג'רה הנידחת.

דודתי המנוחה, שליחת עלייה למרוקו בשנות החמישים, כמעט רעבה ללחם בשנותיה הראשונות כאן כעולה חדשה. "דודה רחל מקזבלנקה" קראנו לה, אף שנולדה בבוקרשט. לא נראה לי שהייתה שותפה למזימת התעמרות בעולים שהביאה ארצה. הם הועברו מהנמל לפריפריה במסגרת מיזם חלוצי, לא כתעלול אשכנזי נואל.

מדינת ישראל הצעירה שמחה לקראתם. לצערה, לא יכלה להציע להם יותר. כשמדינה בת 600 אלף נפש קולטת הגירה בסדר גודל כפול, יש לכך מחיר. חבל שהאבות המייסדים שלה לא כבשו את יצר התנשאותם על העולים החדשים, אבל אסור לתת לחטא הזה להאפיל על סאת מצוותיהם ולהקדיר את התמונה הכללית. בזכות תושייתם הפכו היהודים כאן ממיעוט לרוב בתוך שנים אחדות. "סאלח, פה זה ארץ ישראל" צובע את מפעל האדירים החלוצי ההוא בצבעי אפרטהייד.

הוא מנסה להטביע גם אותו בדייסת המרירות שמציפה פה כל חלקה טובה. אחרי רצח האופי הרטרואקטיבי שנעשה למעשים כבירים אחרים בתולדותינו, כמו מלחמת העצמאות שהפכה ל"נאכבה" ומלחמת ששת הימים הנתפסת היום כאסון כבד, גם נס קיבוץ הגלויות נעקד כעת על מזבח הפרות הקדושות.

מישהו עושה סיבוב על סאלח שבתי, מתאמץ לפתוח בכוח פצעים שהגלידו. שום תועלת עכשווית לא תצמח מכך. התכלית העיקרית של הסרט היא הכחדת שאריות האמונה בצדקת הדרך הציונית. אחרי רחוב יוספטל יגיע גם תורו של רחוב הרצל.

באדיבות "מקור ראשון"