ארבעה שלבים ב'התחברות' ליציאת מצרים

הרב עזריאל זילבר , ב' בניסן תשע"ח

הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

בעל ה'הגדה של פסח' מחבר אותנו לידיעה ולהרגשה, שאף אנחנו יצאנו ממצרים, בארבעה שלבים.  

  • השלב הראשון: "עבדים היינו לפרעה במצרים...ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו...משועבדים היינו לפרעה במצרים". כלומר, ללא יציאת מצרים, אף אנחנו היינו שם – עד היום הזה. אך בכל זאת, כל זה 'אילו', ובפועל, לא אנחנו יצאנו ממצרים, לכן צריך להמשיך לשלב השני.
  • השלב השני: "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כאן כבר לא מדובר על אבותינו, אלא עלינו. אנחנו חייבים להרגיש שאנחנו יצאנו ממצרים. כאן המחויבות כבר גדולה יותר, אך היא עדיין בבחינת 'כאילו', ולא ממש. אך בעל ההגדה לא מסתפק בהזדהות הזו, ומעלה אותנו שלב נוסף.
  • השלב השלישי: "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים, אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר 'ואותנו הוציא משם'". כאן אנחנו מגיעים לשלב קריטי וקשה להבנה. האם אנחנו יצאנו ממצרים? הרי הפסוק המקורי נאמר על יוצאי מצרים עצמם ולא עלינו? כאן נצרך הסבר מעמיק. עם ישראל כולו משול לגוף חי, בו מתחלפים התאים, כידוע בתורת הביולוגיה, אך מהות הגוף לא משתנה. אדם מוצא עצמו כל שנה או שנתיים, עם תאים חדשים לחלוטין. האם יאמר על עצמו שעכשיו הוא אדם אחר? ודאי שלא. אף עם ישראל. לא חי כיום אף יהודי שנולד לפני 150 שנה, אך עדיין אנחנו אותו עם ישראל. אותו DNA רוחני. ממילא פשוט להבין. אכן אנחנו יצאנו ממצרים. אנחנו חלק מעם ישראל שיצא ממצרים[1].   
  • השלב הרביעי: הברכה בסוף ההגדה היא :"ברוך אתה....אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...." יש לשים לב לנוסח המדהים הזה [שנמצא כבר במשנה, פרק עשירי בפסחים] שמעלה אותנו שלב נוסף. לא רק שיצאנו ממצרים, אלא אנחנו מזכירים את עצמנו לפני אבותינו. 'אשר גאלנו' וגם 'גאל את אבותינו ממצרים'. כיצד נסביר שלב זה? צריך להסביר, שלעומת השלב הקודם, המדגיש את היותך חלק קטן ומזערי מעם שלם, כאן בעל ההגדה רוצה להדגיש את האני האישי של כל אחד. בענייני אמונה, לא מספיק להאמין ב'אלוקי אבותינו', עלינו למצוא את האלוקים הפרטי שלנו[2], המתגלה אלינו. החידוש העצום של בעל ההגדה, שהקדים אותנו לאבותינו, נמצא כבר בתפילת שמונה עשרה, שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום. ברוך אתה...אלוקינו ואלוקי אבותינו'. מקדימים את היותו אלוקינו שלנו, עוד לפני אבותינו. מניין למדו אנשי כנסת הגדולה, מתקני התפילה, להקדים את 'אלוקינו'? לדעתי הדבר נאמר כבר בפסוקי שירת הים, 'זה אלי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו". קודם, זה אלי.

בהקשר של יציאת מצרים וחובת ההודאה, מכיוון שאנחנו יצאנו ממצרים, ראשית חובה עלינו להודות על הנס שלנו, ורק אח"כ על הניסים שאירעו לאבותינו.

יהי רצון שנזכה להגיע לרמה כזו של הזדהות ו'התחברות' בליל הסדר.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------

[1] רעיון זה שמעתי ממו"ר בישיבת מרכז הרב, הרב מיכאל הרשקוביץ שליט"א. אח"כ מצאתי לכך רמז בדברי הרב קוק, המסביר את המילים 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. זו לשונו :"כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחרית" [עולת ראיה ב, עמוד קנז] כלומר, כל עם ישראל, לאורך כל ההיסטוריה, הוא נשמה אחת.

[2] אף לכך יש מקור בדברי הרב קוק באותו מקום, בביאור המילה 'חלק'. כותב הרב :"אין היחיד נטבע בים הכלל בתור דבר אבוד במציאות...עולם מלא הוא כל יחיד.."