יצאת צדיק!

הרב נתנאל יוסיפון , ג' בניסן תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

מנהג ישראל מימים ימימה, שילדי ישראל הטהורים מתחילים את לימוד התורה בפרשת ויקרא. זאת על פי המדרש (ויקרא רבה ז, א) - "אמר רבי אסי: מפני מה מתחילים לתינוקות בתורת כוהנים ואין מתחילים בבראשית, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות".

במבט ראשוני, זו הנחייה תמוהה, הן הסדר הפשוט של לימוד התורה דורש להתחיל מתחילתה – בחומש בראשית. זאת ועוד – חומש ויקרא כולל הנחיות הלכתיות רבות ומדוקדקות, הקשות להבנה ולזיכרון אף למבוגרים, לכאורה מתאים יותר להתחיל בחומש בראשית, הכולל סיפורים המושכים את לב הילדים?

נראה שיש כאן יסוד משמעותי בחינוך ילדים, שמדגיש את נקודת הטהרה, ואולי ניגש אליו מזווית מעניינת המצויה בסיפורי חסידים.

בתולדות החסידות מצאנו את רבי בנימין זאב מזבאריז, (שיום ההילולא שלו – ג' בניסן), שהיה בנו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. לרבי יחיאל מיכל היו חמישה בנים, ומקובל בשמו שהם כנגד חמישה חומשי תורה. רבי זאב הוא כנגד חומש ויקרא, שעוסק בקודש ובקרבנות שצריכים להיות תמימים, ואף רבי זאב היה מיוחד בתמימותו ובענוותו.

וכך מסופר עליו. בקטנותו היה רבי זאב, נער שובב ופרוע, ואביו התקשה לרסנו. כשהגיע לגיל מצוות, ציווה אביו לכתוב בשבילו פרשיות של תפילין. אחר כך ביקש מהסופר, שיביא אליו את הבתים הריקים והפרשיות. נטל רבי יחיאל מיכל את הבתים בידיו, ובכה מעליהם שעה ארוכה עד שדמעותיו זלגו על הבתים. עמד וניגב את הבתים, ונתן בתוכם את הפרשיות. מרגע שהחל הנער להניח את התפילין, נעשה שקט ורב חסד.

ועוד מסופר, שפעם נפלה קטטה בין אשתו של רבי זאב למשרתת שלה. הרבנית האשימה את המשרתת בשבירת כלי מסויים, ותבעה ממנה לשלם את הנזק, אך המשרתת כפרה באשמה. והנה, ראה רבי זאב, שאשתו מחליפה את בגדיה, כדי ללכת לתבוע את המשרתת לדין תורה. מיד לבש גם רבי זאב בגדי שבת.

כשתמהה אשתו על מעשיו, השיב רבי זאב שגם הוא רוצה לילך אל הרב. התנגדה אשתו ואמרה, שאין זה מכבודו, והיא בעצמה תדע לטעון את טענותיה היטיב.

'את בוודאי תדעי', אמר רבי זאב, 'אבל המשרתת היא יתומה מסכנה, והיא לא תדע לטעון את טענותיה. רצוני להיות לה למליץ'...

ואכן, זו הייתה מידתו של רבי זאב תדיר, שראה בכל יהודי ואף כינה כל יהודי בשם – צדיק. (אור הגנוז עמ' 138).

ילדים הם תמימים וטהורים. הטהרה ביהדות יש לנו דיני טומאה וטהרה, והם גונזים בקרבם שתי הנחיות יסוד. ראשית – הטהרה היא עניין שאינו מובן בשכל אנושי. בעיניים שלנו אין הבדל חיצוני בין דבר טמא לדבר טהור, כך שהטהרה יש בה מן הביטול לדבר ה'.

שנית – כדי לזכות בטהרה, על האדם להיות מדוקדק מאד ושמור במעשיו. תזוזה ונגיעה בלתי זהירה, וכבר האדם הופך לטמא. (לעיתים, זה יכול להוביל לעצבנות, שהיא כמובן שלילית). הטהרה, באופן החיובי שלה, הופכת את האדם לאיש קדוש ופנימי, המחובר בכל נימי נפשו לה'. כך הטהרה מחנכת את האדם לנקודה הראשונה, שהבאנו לעיל, להיות איש של ביטול לה'.

לפיכך, מתאימה הטהרה לקרבנות ולספר ויקרא, שכל כולם העבודה להתקרב ולהתבטל לה' ממקום פנימי. אדם טהור, מתאים לו להיות תמים במובן החיובי. ממקומו הפנימי, הוא מפרש את מעשיהם של כל אנשי העולם, כמכוונים גם הם למקום הטהור והפנימי.

ילדים הם תמימים וטהורים. לכן, טוב שיתחילו את לימודם בחומש ויקרא. יש צד, שדווקא עולם ההלכה המדוקדק, המדריך הדרכות של טהרה, הוא עולם שמחנך את הילד לביטול לדבר ה'. כך ה' מצווה, ואנו בטלים לדבריו. זה עולם שמחנך לביטול ולחיבור למקום פנימי ושמור.

יש שחושבים, שטוב לחשוף את הילדים לרוע של העולם, אך התורה מדריכה אותנו, שטוב שבתחילת חייהם, הם ישארו במקום הטהור והפנימי. ממקום זה, לשני הצדדים בוויכוח יש נקודת אמת, וראוי ששניהם ישמעו היטב. ממקום זה כל האנשים הם צדיקים, וטוב שכך.

ממקום זה, הילד לא התחנך מכוח ההדרכות של אביו, אלא מכח הדמעות של אביו הזולגות על התפילין. לא השכל וההסברה לימדוהו דרך בעבודת ה', אלא דווקא הבכי המתפלל והזועק בתחינה אל ה', ביודעו שהוא המחנך והמדריך, ואנו בטלים אליו. וכשהילד הניח על ראשו את התפילין, המלאים בדמעות, הוא התבטל לדבר ה' שמעליו.

כמה זקוקים אנו בימינו לחינוך הטהור, המביא את הילד בתחילת לימודו עטוף בטלית, שעיניו יראו רק מראות טהורים, ויתחיל לימודו בטהרה. כמה עלינו להזיל דמעות על ילדינו, ולדעת שהחינוך בידי שמיים.

ויהי רצון, שטהרה זו תדבק בילדינו, ונזכה כולנו לבוא ולעסוק בקרבנות הטהורים במהרה בימינו!