לכל רגע יש משמעות

אורי תובל, עיתונאי 'הארץ' לשעבר, שבעבר השתלח במשפחתה של מרים פרץ והתנצל מברך בטור מרגש על זכייתה בפרס ישראל.

אורי תובל , ד' בניסן תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

בפעם האחרונה שעליתי לביתה של מרים פרץ בגבעת זאב, לפני חמש שנים, אמרתי לה שהיא צריכה להיות נשיאת המדינה הבאה. בינתיים נבחר רובי ריבלין אבל אני עדיין חושב שמרים צריכה לבוא אחריו.

מרים מתאימה בזכות עצמה, ובנוסף היא גם תהיה סוף סוף האישה הראשונה בתפקיד, ילידת מרוקו הראשונה בתפקיד, הדתייה הראשונה ונציגת העם הראשונה.

מרים פרץ היא אישה חכמה ומיוחדת בצורה יוצאת דופן. לו היתה נולדת בשכונה מבוססת בישראל ולא עולה בגיל עשר למעברה עם הורים שאינם יודעים קרוא וכתוב, היא היתה אישיות בולטת כבר מזמן. אבל גם מנקודת הפתיחה הגרועה שלה היא הפכה לאישה משכילה, אשת ספר, מנהלת של שני בתי ספר חילוניים, מנהיגה ערכית.

היחס שלה לפרויקט הציוני חסר כל ביקורת. זה באמת נדיר על גבול המוזר. בימין, בשמאל, במרכז, תמיד יש טענה נגד משהו שהמדינה הזאת עושה והולך להרוס אותה או שמישהו גונב את המדינה. מרים מקבלת הכל באהבה ובהבנה. היא מאמינה בזכותנו, מה שנקרא, אבל היא לא תכפיף למען זאת את הדמוקרטיה הישראלית. היא חיה בחצי-התנחלות אבל יש בה תודעת שלום. היא שומרת אמונים לתורה ואוהבת אותה לעומק, אבל מאמינה באמת בחיה ותן לחיות.

אולי ככה זה אצל מי שהתחילה פה בלי כלום כלום, אבל נעה קדימה, התבססה, השתייכה, פתחה לעצמה דלת אחרי דלת עם העומק ועם האנרגיה שלה והפכה לאדם בעל משמעות בחייהם של הרבה אנשים, הרבה לפני שהטרגדיות ניחתו עליה.

היא ממש נלחמת להיות על קו הגבול בין הדתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין המקופחים למבוססים, בין הפשוטים לרמים, בין התם למתוחכם, בין שמאל לימין. ובמדינה עתירת הסתירות הזאת היא מצליחה לחיות בתחושה של שלמות. אולי דווקא מול אלוהים המתעתע, התחושות שלה יותר מורכבות, אבל בסופן גם שם היא נאבקת על השלמות.

הפוליטיקאים מדברים. מרים היא הממלכתיות בהוויתה. היא מה שרבים היו רוצים שישראל תהיה - טוב שלם, בעל מטרה, על אף הקשיים הבלתי נמנעים, שנתפסים כגזירת גורל קיומית. היא אישה גדולה שמייצגת בצורה יוצאת דופן את הרוח שחשים רבים מאוד מהיהודים במדינה. לכן היא אהובה כל כך ולכן היא מתאימה להיות נשיאה.

היא לא זכתה לתהילה בגלל נפילתם של בניה. שום דבר טוב לא קורה לאדם ממותם של ילדיו. היא זכתה לאהבה בגלל האישיות שלה והרוח הממלכתית והפטריוטית הזאת, שהיא גם זו שדחפה את בניה לקחת אחריות עד לקצה. לעתים רק כשקורים אסונות, אנחנו מגלים שבמקומות הקטנים נחבאו כל הזמן אנשים גדולים.

נפגשנו שלוש פעמים בביתה. היו לנו שיחות מעניינות מאוד, אבל אני מודה שהייתי מוותר עליהן. ההיכרות שלנו לא היתה צריכה לקרות. כתבתי בפייסבוק - בעיקר בתגובה לתגובה של מישהו - משהו נורא ואיום ואני מתנצל גם פה בפני כל מי שנפגע (באמת חשבתי שאני כותב לכמה עשרות חברים שיתווכחו איתי קצת. הייתי בתקופה סוערת באופן כללי והתלהמתי. אלא שאחרי כמה שבועות זה פורסם, זה פגע במרים ובמשפחה וזה באמת נורא. התקשרתי להתנצל ופרסמתי מכתב. קבענו שניפגש. אני שונא את זה שהדבר הזה קרה, אני בוש ונכלם שלא ראיתי את האדם. אני שמח מאוד שהכרתי את מרים).

אני מודה, שהדברים שמרים נשאה בשידור חי יממה אחרי נפילת בנה אלירז היו רחוקים ממה שציפיתי. האמונה בצדקת הדרך בתוך אסון כזה - זה נראה לי בלתי סביר. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור בקרב השריון הגדול בהיסטוריה וגדלתי על ביקורת. ביקורת על הזחיחות, על קוצר הרואי המדיני, על חוסר המנהיגות. והשכול שעליו התחנכתי היה מאוד אישי, הכי רחוק מאירוע לאומי. ופתאום לראות אישה ששכלה את בנה השני בתקרית גבול שלכל הרוחות אפשר היה להימנע ממנה - ומאז נמנעים ממנה - כשהיא מדברת על חשיבות ישראל לעם היהודי, זה נראה לי עולם אחר.

לכן אני שמח גם על ההתקפה שחוויתי - הגיע לי - ובעיקר על המפגשים עם מרים. בלי להטיף ובלי לכעוס היא פקחה לי את העיניים בחוכמה לאפשרות קיום אחרת. היא העבירה אותי צד. לא לימין ולא למיליטריזם. אלא לצד שמסרב להיות מריר על המקום שבו הוא חי. החזירה אותי קצת לתמימות של הילד שקרא את עמוד האש וגדל על הזדהות מוחלטת עם הקמת הארץ. בעצם הבנתי שאם אני מגדל פה את הילדה שלי, אז אני בוחר יום יום לחיות בישראל אפילו שכל כך הרבה דברים שהמדינה שלי עושה מרתיחים את דמי. נהייתי שוב שמאל שאוהב את ישראל.

אתמול בלילה שלחתי למרים ווטסאפ. אמרתי שאני מאושר שניתן לה פרס ישראל והודיתי לה על ההשפעה שלה על חיי שהפכה גם את הפרשה המצמררת הזאת לבעלת משמעות. כי באמת, אם יש משהו אחד שמאפיין את מרים - ששום דבר לא סתם. לכל רגע יש משמעות.