הסכמה וכפיה בחינוך האדם

הרב יעקב הלוי פילבר , ד' בניסן תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

ריבון העולמים לא רק נתן תורה לעמו ישראל, אלא הוא גם מחנך ומדריך את ישראל. זאת אנו לומדים מדברי הנביא [ישעיה מח יז ] "אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". 

את הדרכתו של הקב"ה אנו מוצאים בכמה מקומות בתורה, שהמשותף שבהם הוא השילוב של הסכמה והכפייה, ההתנדבות והמצווה. את השילוב הזה אנו מוצאים כבר במעמד הר סיני, שאין הקב"ה כופה עליהם את התורה מיד, אלא תחילה הוא שולח את משה להציע לעם ישראל את התורה ככתוב [שמות יט ז]: "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציוהו ה' ".

ואת ההצעה הזו מקבל העם בהסכמה ככתוב בהמשך: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" וכן מוצאים אנו הנהגה זו ככתוב [שם כד ז]: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

והנה על אף הסכמתו של העם לקבל את התורה בבחירתו החופשית אין הקב"ה מסתפק בהסכמתם זו של עם ישראל, אלא כופה עליהם את ההר כגיגית, ואומר להם[שבת פח א]: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

הנהגה זו של הסכמה וחובה חוזרת על עצמה גם בהקמת המשכן, שגם כאן התורה פונה בתחילה אל העם בקריאה להתנדבות הלב, ככתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". וגם כאן העם נענה התלהבות מעל לכל המשוער עד שהיה צורך להעביר קול במחנה: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, וכלא העם מהביא".

ואכן המשכן הוקם בהתנדבות העם, אך גם כאן אין הקב"ה מסתפק בהמשך עבודת המשכן להבא ברצון הטוב ובהסכמה של הכהנים והעם בלבד, אלא מיד לאחר הקמת המשכן מטיל הקב"ה את עבודת המשכן בצו מחייב, ככתוב: "צו את אהרן".

ופירשו בגמ' [קידושין כט א] "תנא דבי ישמעאל: כל מקום שנאמר 'צו' אינו אלא זירוז מיד ולדורות – זירוז דכתיב 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו'. מיד ולדורות, דכתיב: 'מן היום אשר ציווה ה' והלאה לדורותיכם". "הזירוז"  בא לומר שאין לסמוך על התנהלותו החופשית של האדם אלא צריך לעוררו ולדחוף אותו למלא את המוטל עליו.

הנהגה זו לא הייתה לשעתה בלבד אלא היא נוהגת גם לדורות. יחד עם זאת מוסיפה הגמרא שאין להסתפק במשמעת מחייבת בלבד אלא חייבים אנו לשלב עמה פעולות של חיזוק ואימוץ, כך שהתמיכה המחזקת ומאמצת עם המצווה המחייבת תביא לבסוף שהחניך יבוא מעצמו לקיים את המצווה, ברצון והסכמה.

אלא שהנחיה זו לנהל את המערכת החינוכית בשילוב של חובה עם בחירה, להביא את המתחנך להסכמה בתוך מסגרת מחייבת, הנחיה זו הייתה ישימה אילו כל המתחנכים היו עשויים מקשה אחת ביכולות וברצונות, כי אז היה אפשר להכין תכנית אחת אחידה איך לנהל ולקדם את התלמידים אל המטרה החינוכית שיש להציב בפניהם.

אבל במציאות אין המתחנכים עשויים מקשה אחת, כפי שאנו רואים כבר בתורה שדברה כנגד ארבעה בנים, שהקושי של כל אחד מהם שונה משל חברו. ועל כן לכל אחד מהם יש להשיב תשובה אחרת. השוני והמגוון מצויים גם במסגרות החינוכיות שלנו.

יש בהן תלמידים מחוננים אך רובה של אוכלוסיית התלמידים הם הבינוניים, אך יש בה גם קבוצה לא קטנה שאינה משתלבת במערכת הקיימת, אם בגלל קשיי למידה או מפני קשיי השלמה והסתגלות. המערכת ברובה מתעלמת מעובדות החיים והיא נוקטת בשיטת "מיטת סדום" שהייתה בגודל אחד לכולם.

אף כאן אנו מעמידים בפני כלל התלמידים, פחות או יותר דרישה אחת ותכנית אחת ההולמת  את הרמה הבינונית של התלמידים, אך בה בעת אנחנו פוגעים בבעלי היכולת הגבוהות כאשר אנו קוצצים להם את הכנפיים בניסיון להתאימם לסטנדר המצוי אך לא פחות אנו פוגעים במי שאינם מסוגלים או אינם רוצים להשתלב במערכת, ואנו מותחים אותם מעבר ליכולתם.

זכורני בישיבת מרכז הרב שמענו ממורנו ורבנו הרב צבי יהודה דרך חינוכית האומרת "כל מה שאתה יכול להעלות העלהו". כלומר יש לקחת כנתון הפתיחה את מצבו העשוי של התלמיד, אבל לעולם לא להסתפק בה, אלא לנסות לרומם ולהעלות אותו למשהו נעלה יותר מבלי לקבוע מראש את הרף שצריך להגיע אליו אלא להתקדם בקצב האישי של התלמיד כך נצליח לקדם את המערכת.