מנקה לפסח? כבוד!!

הרב נתנאל יוסיפון , ו' בניסן תשע"ח | עודכן: 10:51

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

רבי חיים אבולעפיה, (שההילולא שלו ב- ו' ניסן), עלה לעת זקנתו לארץ ישראל וחידש את היישוב היהודי בטבריה. זכה הרב, ובתוך שנים ספורות הקים בעיר קהילה יהודית מסודרת, ואף בית כנסת בנה בטבריה.

והנה, הגיע יום גדול לעיר, יום שבו יכניסו ספר תורה לבית הכנסת. התרוממות רוח גדולה אחזה בבני העיר, והם התאספו ובאו לביתו של הרב, כדי להתחיל בתהלוכה החגיגית של הכנסת ספר התורה. כל בני הקהילה היו בטוחים, שהרב יושב בביתו ומתכונן מבחינה רוחנית למאורע הגדול, אך כשנקשו על דלת הבית, התברר להם, לתדהמתם, שהרב נעדר מביתו.

התפלאו האנשים – להיכן נעלם הרב בשעה גדולה ומיוחדת זו?

עודם תוהים לפשר התעלומה, מגיע אחד מנערי העיר בריצה, ומספר לכולם: "ראיתי את הרב עומד ליד בית הכנסת.. ומטאטא את הרחבה".

מיד מיהרו כולם לחצר בית הכנסת, ואכן הנער צודק, הרב מטאטא את הרחבה. התפלאו האנשים ופנו לרב – 'רבינו, האם זה כבוד התורה'?

'כן', השיב הרב בענוותו, 'זהו כבוד התורה. ידעתי, שמרוב הטרדות וההכנות לחגיגה, ישכח עניין הנקיון מסביב לבית הכנסת, והדבר יפגום בכבוד התורה שלכבודה מקיימים אנו את החגיגה. לכן ניקיתי בעצמי לכבוד התורה'. (על פי מעשיהם של צדיקים, ויקרא, עמ' 134).

בסיפור זה גנוזה תובנה חשובה, שיכולה לסייע לנו בימים אלו של ערב פסח, עת כולנו עוסקים בניקיון הבית.

מעלתו של הרב היא בכך, שהוא פועל למען כבוד התורה לא רק בעניינים הרוחניים הגבוהים, אלא מכבד את התורה מתוך העבודות הנחשבות 'נמוכות ובזויות'. מצאנו זאת כבר אצל דוד המלך, שהיה מכרכר בכל עוז לפני ארון ה', ומיכל בת שאול חשבה שזה ביזיון, כי לא ראוי למלך לכרכר לפני אמהות עבדיו. ודוד משיב לה, שאדרבה זה הכבוד, שהאדם כביכול מבזה עצמו למען ה', ובכך האדם מכובד.

יש כאן אמירה יסודית על כבוד. אנשים חושבים, לעיתים, שאם הם יבזו את עצמם בשביל ערך מסויים, כבודם פוחת. אך, פעמים רבות, כבודם נובע מכוח אותו ערך, ולכן כשהם מבטלים את עצמם בפני אותו ערך, הרי שכבודו של אותו ערך עולה, ומכוחו גם כבודם עולה. תלמיד חכם כוחו מכוח התורה שבקרבו, ולכן כבודו הוא דווקא כשהוא מבטל עצמו לתורה, ועושה הכול לכבדה. בכך התורה מתכבדת, וממילא גם מי שנושא את התורה – מכובד.

מבחינה מסוימת, ניקיון זו העבודה הקשה ביותר לאנשים, כי בניקיון אנו עוסקים במה שהיה בעבר. ולא סתם בעבר, אלא בלכלוך ובפסולת שנותרו מהעבר. גם מי שלא בוחל באף מלאכה, קשה לו לעיתים לנקות, כי אנו רוצים לעבור כבר לדבר הבא, וכאן אנו חותמים ועמלים לסיים את מה שכבר עבר. (כולנו מכירים את התופעה, שבאירוע או בארוחה משותפת, קשה לאנשים לנקות אחריהם). מי שמנקה, מוכיח בכך, שהעניין הוא חשוב, ואפילו הלכלוך שלו חשוב.

וכך מצאנו בפרשתנו. הפרשה פותחת – "וזאת תורת העולה". היינו מצפים, שהתורה תפתח בעולת תמיד של שחר, הפותחת את עבודת היום בבית המקדש, ואסור להקריב לפניה אף קרבן. אך התורה נוהגת אחרת, את הקרבת תמיד של שחר היא משאירה לסוף הפרשייה.

במקום זה, היא מתחילה בעבודות ה'סגירה' של היום הקודם. פותחת באברי הקרבנות של היום הקודם, הנשרפים על המזבח כל הלילה. אחר כך, ממשיכה ומדגישה את 'תרומת הדשן' – עבודה שנעשית בסוף הלילה בבית המקדש, שבמסגרתה הכהן היה לוקח מעט מהאפר של קרבנות היום הקודם ומניחם בצד המזבח, ובכך 'מפריש תרומה' מדשן הקרבנות של אתמול.

בהמשך – התורה מדברת על עבודת הוצאת אפר הקרבנות מעל גבי המזבח אל מקום טהור. למעשה, זוהי עבודת הניקיון של המזבח, שהתורה אף מציינת שדרך ארץ שהכהן יחליף לקראתה את בגדיו, כי בבגדים שעוסקים בהם בעבודות שמלכלכות, לא ראוי אחר כך לעבוד לפני ה' בעבודות נקיות. (כדברי רש"י ו, ד: "ופשט את בגדיו" – "אין זו חובה, אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן").

כלומר – עבודת היום בבית המקדש לא מתחילה בעבודה החדשה, כי אם בחתימת היום הקודם. תוך כדי הדברים, אף מודגש עניין ניקיון המזבח, וכך ניתן דגש גדול לחתימה ולניקיון. אם עבודת 'הניקיון' כל כך חשובה, הרי שוודאי שעבודת הקרבנות והמקדש חשובה. חתימת וסיום מעשינו הקודמים הם שפותחים את המעשים החדשים, ואף ניקיון למען ה' מעלתו גבוהה מאד.

ובימי ערב פסח, אנו מתכוננים ליציאה לחירות והליכה למחוזות החדשים בניקיון כל הקודם. בניקיון זה של החמץ למען ה' אנו מתכבדים ומתרוממים, והופכים כולנו לבני חורין.

שנזכה להיות אנשים ש'מלכלכים את הידיים' למען ה', ומתוך כך נצא כולנו מעבדות לחרות עולם!