מָחָר

אבי רט , י"א בניסן תשע"ח

אבי רט
אבי רט
צילום: ללא

אחת ממילות המפתח באמצעותן ניתן להבין לא רק את חג הפסח, אלא את ההיסטוריה היהודית כולה, ואת ההתנהלות החינוכית המשפחתית והלאומית בכלל, היא המילה – מָחָר.

לכאורה זו מילה טכנית, שהוראתה היא עניין של ציון זמן - מָחָר.

אלא שבעומק הדברים, מהאחורי המילה הכביכול טכנית וסתמית הזו, מסתתר הקוד והסוד היהודי המסביר את עומק אופיו, איפיונו ושורשו של העם הזה.

העם היהודי חי ונע לאורך כל ההיסטוריה במקביל על שני צירי זמן . ציר אחד הוא הציר העכשווי, היום יומי, המיידי, והציר השני הוא ציר הנצח- ציר שתחילתו בבריאת העולם ובאברהם אבינו, וסופו בקץ כל הדורות והגאולה השלימה. אלו מימדי הזמן עליהם חי, נושם בועט ומתפקד העם היהודי לדורותיו.

על המילה המיוחדת הזו מָחָר, אומר המדרש תנחומא בפרשת בא כך:

'וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר' - יֵשׁ מָחָר שֶׁהוּא עַכְשָׁו, וְיֵשׁ מָחָר לְאַחַר זְמַן. 'כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת' -הֲרֵי מָחָר לְאַחַר זְמַן. 'מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה' -הֲוֵי מָחָר, עַכְשָׁו. 'מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' - מָחָר, עַכְשָׁו. 'מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ' (יהושע כב, כד) - הֲרֵי מָחָר לְאַחַר זְמַן.

מצד אחד העין היהודית מאד עכשווית. עליה להתמודד עם בעיות, מראות ומאורעות השעה. עליה להתמודד עם אויבים וגזרות, עם חורשי רעה ושונאי ישראל בכל רגע נתון דבר יום ביומו. מצד שני העין היהודית צופיה למרחוק, למאז ולתמיד, אל מרחבי הנצח, מצפה לראות עין בעין בשוב ה' ציון. יושבים יהודים בתימן ובערבות סיביר, ומשם נושאים עיניהם הרחק הרחק אל 'לשנה הבאה בירושלים', ואל 'יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה'.

בענייני חינוך – האתגר הוא מחר ארוך טווח- 'כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת' -הֲרֵי מָחָר לְאַחַר זְמַן. אנחנו לא בוחנים הצלחה חינוכית בציון בתעודה, או בהופעה חיצונית בשנה כזו או אחרת. מבחן המחנך והחינוך הוא לאחר זמן, למחר- 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'. מבחן החינוך הוא מה קורה בעת זיקנה, ומה קורה גם כאשר מתקיים במחונך 'לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי', האם גם אז, כאשר החניך יוצא מהחממה והמסגרת המוגנת והמגוננת, מתברר כדברי רבי מאיר שפירא מלובלין שאכן 'יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם'.

מהבחינה הזו- חג הפסח מכוון ל'מָחָר'. ההווה פחות חשוב. פעם זה פרעה כזה, ופעם פרעה אחר. הם רק מחליפים שם ופושטים ולובשים צורה, אבל מגמתם ומטרתם היא אחת- 'אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד'.

חג הפסח מושיב סביב השולחן את ההורים והילדים, את הסבים והנכדים, והדור המבוגר כמו במרוץ שליחים נצחי מעביר את המקל לדור הבא, מקל שעליו כתובה מילה אחת- מָחָר.

פעם המָחָר הזה הוא מיידי, ופעם המָחָר הזה הוא לאחר זמן.

למילת הקוד הזו מָחָר, מתווספות עוד שתי מילים העוסקות בעיתוי:'בַּיּוֹם הַהוּא'. וכך בפסוק השלם:" וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

ל'יום ההוא' אין תאריך מוגדר, אבל הוא בוא יבוא. ב"ה עוד יבוא לא רק על עם ישראל אלא על העולם כולו 'היום ההוא' הנכסף,  יום בו העולם והאדם יבינו גם את מה שהיה מכוסה אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה.

כאשר לעתיד לבוא יתאחדו המָחָר וה''בַּיּוֹם הַהוּא' ליום אחד, ידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי  'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.

  • המאמר יפורסם בעלון שבתון