ביעור חמץ

אפי שרון , י"ב בניסן תשע"ח

ערוץ 7

אביב הגיע, פסח ממשמש ובא. עבור אלפי נערים ונערות התקופה הזאת לא מבשרת פריחה ולבלוב, כי אם דאגה ודריכות בהמתנה לתשובה המיוחלת לשאלה "התקבלתי או לא?" למוסד החינוכי בו הם מבקשים ללמוד.

אלפי הורים שומעים כל יום את אותן שאלות. "אמא, הגיע לי דואר? אבא, הגיע במקרה מייל מבית הספר?" שואלים הילדים בדאגה. כמה כאב וצער חשים אותם נערים ונערות שקיבלו תשובה שלילית מהישיבות והאולפנות אליהם נבחנו זה מכבר. מדובר בנוער בגילאי 12-14 המחפשים מוסד ללימודים תיכוניים, הנאלצים לעבור מיונים הכוללים ראיונות ובחינות. מספר המקומות בכל מוסד קטן בהרבה ממספר הנבחנים, כך שנבחנים רבים מקבלים תשובה שלילית, וצריכים להתמודד עם התחושה הקשה של  התרסקות של הביטחון העצמי והמחשבות האם הם לא מספיק טובים, לא מספיק "איכותיים" כדי להיכנס בשערי הישיבה או האולפנה שכל כך רצו ללמוד בה.

"גם תשובה שלילית היא חלק מהחיים, צריך לדעת שלא הכול מקבלים בחיים." ההורים מנסים לעודד את הילדים ואת עצמם. כאילו זה טבעי שילדה בת 12 צריכה לחוש שהיא לא מספיק טובה עבור האולפנה אליה חלמה ללכת.  

כמובן שזה לא מועיל וצריך להתמודד לאורך זמן עם תחושת האכזבה מהתשובה השלילית שקיבלו הילדים, וזה עוד לפני שהם מגלים שחבריהם דווקא כן התקבלו למוסד אליו נבחנו יחד.

קשה לי להבין איך הפך המגזר הדתי לאומי לחברה כל כך אליטיסטית שבה השם של מוסד הלימודים אליו התקבל הבן, הוא מעין כרטיס הכניסה למועדון הסגור של הדתיים, מעין "תו איכות". כיצד באים לידי ביטוי החינוך לערכים, לערבות הדדית ולחיזוק החלש? איפה הערך של השותפות – ממש שותפות לדרך החינוכית - גם אם מדובר בבן של השכן שלי, שהוא ילד מקסים אך קצת מתקשה בלימודים, או כשמדובר בבת של השכנים שלא בהכרח עומדת בסטנדרטים של הרמה הדתית שהייתי מעדיף לביתי?  הקמת מוסד חינוכי נפרד עבור כל 30 הורים שמבקשים את החינוך הכי מדויק לילדם, שילמדו עם אנשים 'כמונו', רק מעצימה את הפער החברתי, יוצרת עומס כלכלי מיותר על כל המערכת ולא פוסחת על ההורים שצריכים להכניס את היד לכיס ולממן את הלימודים היקרים במוסדות הקטנים והאליטיסטיים.

מדוע הורים מבקשים מוסד הומוגני באופן קיצוני שבו קוטר הכיפה או אורך החצאית יהיה בדיוק כמו של ילדיהם? ומדוע המוסדות כל כך קטנים? ככל שבית הספר גדול יותר הוא יכול לאגם משאבים ולאפשר לבית הספר להתקיים ברווחה כלכלית, וכתוצאה מכך נוכל להעניק חינוך איכותי יותר לילדנו (ואפילו במחיר זול יותר). כולם ירוויחו מזה, התלמידים יזכו במגוון רחב יותר של מגמות, במנהלים טובים יותר, ובתקציב גדול יותר לפעילויות חברתיות. ברור לכולם שישנם גם יתרונות בבית ספר קטן ובקשר האישי לכל תלמיד, אך איני סבור כי היתרונות אלו עולים על החסרונות.

מצד שני, בעקבות תפקידי בוועדת חינוך, אני מצליח להבין את הצורך. כפי שאני לא הייתי שולח את ילדיי למוסד חינוכי חילוני, אני מבין שיש הורים במגזר הדתי לאומי שמחפשים מוסד חינוכי חרדל"י. אני מבין לגמרי הורים שאמרו לי בפגישה השבוע כי לא מתאים להם לשלוח את הבן שלהם למקום שבו לחבריו יש סמארטפונים. בתוך הכתה כולם יחד ללא הבדל, אך בהפסקות (ובפנימיות גם לאחר שעות הלימודים) הפער מתחדד. הסמארטפון הוא ה"דתומטר" החדש. הצורך למצוא מוסד חינוכי שלא יפגע בחינוך שאנו רוצים להעניק לילדינו מובן, אך שוב עולה השאלה מה קורה לאלו שלא מצאו? מה זה עושה לנו כחברה שמחנכת לערכים מסוימים, אך בפועל מעודדת תעשייה יקרה, בדלנית, אליטיסטית?

אני חוקר ובודק את הנושא בשנים האחרונות ומנסה להבין האם מוסד חינוכי יכול לקבל את כל התלמידים המבקשים ללמוד בו? התשובה היא לא. אבל יש מה לעשות כדי לצמצם את הפגיעה המיותרת בילדים. אני סובר כי יש לקבוע נתונים ברורים ושקופים לקבלת תלמיד למוסד חינוכי. אין דבר כזה לקבל רק את ה"טובים ביותר", לכל מוסד צריכים להיות קריטריונים ברורים עם ציונים ממוצעים כתנאי לקבלה, הדבר יביא לאיזון, גם אם חלקי, ויאפשר לבתי הספר להיות רבגוניים: כמות של תלמידים מצטיינים יחד עם כמות של תלמידים ממוצעים בשילוב כמות של ילדים שצריכים תגבור. כחברה ציונית דתית יש כאן אמירה שאסור לנו לוותר עליה: לומדים יחד, משרתים יחד, גרים יחד.

בנושא הדתי העניין יותר מורכב. לכן ההחלטה של משרד החינוך לפעול ב 3 מחוזות כשמדובר בחינוך ילדנו היא הגיונית: חינוך ממלכתי חילוני, חינוך ממלכתי דתי, חינוך מוכש"ר חרדי/חרדל"י (לצערי במשרד החינוך מתעלמים מהבן החורג של החינוך החרד"לי, ולראיה הוא נקרא: מוכש"ר, מוכר שאינו רשמי. זהו זרם הולך וגדל של ציבור שמשלם מיסים ומשרת בצבא ואין סיבה להפלותו בשרותי חינוך). זאת ההפרדה שמשרד החינוך בחר ולא בכדי. עבורנו, כחברה דתית לאומית על כל גווניה, להישאר בהגדרות הללו ולא לנסות להפריד את מוסדות החינוך לתתי מגזר, הדבר קורע את החברה שלנו לגזרים ואף מחנך את ילדינו לערכים הפוכים מכל מה שאנחנו מאמינים בו.  

הגיע הזמן שאנו כהורים נשמש לילדינו דוגמא ונדרוש לחנך אותם לחיי חבר משותפים, לחיזוק החלש, ולביחד הזה שכל כך חסר לכולנו היום. בעוד שלושה ימים נבער כולנו את החמץ. בין שריפת הפיתות והוופלים, בואו נשרוף גם את הבדלנות והאליטיזם.