פסח –  חג הדידקטיקה?

הרב אסף נאומבורג , י"ג בניסן תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

בשנים האחרונות ליל הסדר המסורתי שלנו וחג הפסח בכללו עוברים תהליך כתישה ארוך. לפעמים, אפילו מתוך כוונות טובות, איננו נותנים דעתנו לתהליך השוטף אותנו ונכנס למוחנו, ליבנו ולתוך הליכות ביתנו.

לעניות דעתי תהליך זה קרוב יותר להיות שייך לרפורמה ולא להתחדשות, לניתוק ממסורת אבות ולא לבניין קומה נוספת על גבי עולם ישן וטוב שהנחילו לנו כל הדורות.

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מחפשים "הפעלות" ו"משחקים" ללילי הסדר, סוגים שונים ומשונים של אטרקציות מיוחדות כדי לרכז את הילדים בסיפור שאבא מעביר לילדיו. ישנו עיסוק מרובה בצדדים חיצוניים, הימשכות אחר הפעלות במקום בחוויית הקדושה של הלילה הזה. הפיכת הלילה הקדוש לסוג של 'פעולה בסניף', כשהאם או האחות הגדולה משמשות כקומונרית והאבא מדריך שבא לשעשע את החניכים...

אז נכון שהרמב"ם כתב שיש צורך "להראות", נכון שהרב קוק זצ"ל היה שם את המצה כל כתפיו ואומר "בבהילו יצאנו ממצרים", אבל מה לזה ולשבירת "אווירת ליל הסדר" הקיימת היום? הרב זצ"ל ודאי אומר היה את ההגדה באימה ויראה, ככתוב במשנה ברורה ולא באווירת קלות ראש שמלוּוה בפרסים/ צחוקים/ אקשן כדי לייצר חוויה אצל בנו, הרב צבי יהודה. האם אבותינו ורבותינו לא ידעו כמה חשוב לגרום ל"ריכוז הילדים"? האם הם לא חילקו "קליות ואגוזים", כדברי הגמרא? ודאי שכן. אבל מה לזה ולהפיכת האגוזים, כלומר פרסים מחנויות הכול בשקל/ חמצוצים/ קרטיבים ועוד, לעיקר הסדר?     

בכל דבר בחיים יש עיקר וטפל, מרכז ואמצעים. מרכז ליל הסדר הוא "והגדת לבנך", כאשר חלק גדול מ"ההגדה" הוא מה שמעבר למילים, כשהאב נמצא ברוממות וקדושה כשהוא נרגש, אוהב, נינוח, לא כועס, חי את רוממות השעה ומתוך כך יושב בליל הסדר ומסביר את שיעורי המצוות וטעמיהם. היכן שההורים חיים ונמצאים מבחינה רוחנית שם יהיה ליל הסדר של המשפחה.

חווית ליל הסדר שלנו בבית ההורים לא הייתה של חמצוצים ומשחקי קופסא "בדרך ממצרים", החוויה הייתה במסורת עצמה. פסח הוא כל כך חג של מסורת מדוע לשנות? מה רע במה שהאומה הישראלית יודעת את סדר ליל הסדר כבר אלפי שנים? אולי נשאל, "מה נשתנה" דורנו מכל הדורות, שבכל הדורות ליל הסדר היה ליל סדר בלי שטיקים, בלי טריקים ובדור הזה רבתה בו הפדגוגיה ועיסוק בעניינים טכניים הפעלתיים. אולי זה חלק משטף תרבותי כולל העובר עלינו. "אל תגעו במשיחי" – בתינוקות של בית רבן. אל תגעו להם במסורת האהובה, בניחוחות בית אבא, בקדושת הסדר. אם אנחנו נאמין ב"ליל הסדר" זה יעבור אליהם  בצורה מאוד מסודרת.

צורת הישיבה:

כיוון שהלילה צריך לעבור ב'דרך חירות', אולי נשב על ספות בסלון? אולי על שטיחים? אולי על פוּפים. אולי בכלל נוציא את המיטות מחדרי השינה לסלון וכולנו נמרח דרך חירות על הכריות והשמיכות?

מה קורה אתנו?! מה רע בלשבת סביב שולחן כמו אבא וסבא כמו סבא של אבא וסבא של סבא, למה לשנות? מה יזכור הילד בסוף ליל הסדר –  האם את התוכן וחווית הרוממות או את ההווי הריק של השטיחים והפוּפים? פסח הוא חג של מסורת! של מה שעובר אלינו מדור לדור ומבלי משים משהו משתבש אצלנו במהות ועלול לפגוע בעיקר.

אותם דברים שהרב כתב על הפדגוגים ו'אנשי החינוך', שבאים בשיטות חדשות להקל במקום לתת לילד לעמול, נכנסות אל תוך מרכז הקודש שלנו, אל הלילה של העברת המסורת מאב לבן ועלולות לפגוע באופן אנוש בציור הפנימי המונחל לבנינו. האם יצרנו את ליל הסדר כחג של חוויות חיצוניות או של תוכן משמעותי שעסוק בזהות הפנימית, האם הפגשנו את ילדינו עם 'דרך החירות' של ישיבה על ספות, או עם חירות הנשמה של שחרור מעול תרבויות זרות ונוכריות, שגם עצם הפיכת החוויה לקדושה והעמדתה במרכז היא היא העבדות ממנה צריך להשתחרר...

נתינת חמץ לוועדות חסד:

ודאי החסד היא צורתנו הפנימית. נתינה לעניים, למשפחות קשות יום, וודאי לתלמידי חכמים המוסרים נפשם על התורה, מצווה רבה היא. על כן נהגו במסורת ישראל והלכה מפורשת היא ברמ"א לתת "מעות פסח".

כך עוצבה הקהילה היהודית בצדקה, גמ"ח, קמחא דפסחא ועוד ועוד עזרה הדדית והרגשת השני, "כי אמרתי עולם חסד יבנה". ועתה חדשים מקרוב באו ובשורה בפיהם: שריפת החמץ היא "בל תשחית" ועל כן מעתה את כל הפסטות והפתיתים נרכז ונחלק לעניים. וכאן "הבן שואל: ממתי קיום מצווה דאורייתא של השבתת חמץ הינה איסור בל תשחית? מהיכן נכנסו אלינו מושגים כאלו? לשרוף חמץ זו השחתה או מצוות ד'?

האם מצוות ד' נתפסת בתוכנו פנימה כמשהו לא צודק ולא ראוי? ואולי זה חלק מהמגמה ה"חברתית" להפוך את יום השבת ליום מנוחה במקום ליום "קדוש", לעשות את שנת השמיטה לשנה "חברתית" ולא לשנה של השבתת העבודה על פי מצוות ד', וגם את ה"השחתה הנוראה" של איבוד החמץ כדאי לרכך למשהו חברתי/ אנושי/ מוסבר בשכל מתיישב על הלב האנושי שלנו הרחמן/ הטוב, הכול כך הומני ולמעט מן הקדושה השמימית הבלתי מוסברת והזרה לתודעת ההמון.

אט אט מוסרים מחסומי ה'יראה מן החמץ במשהו', מוסר היחס הפנימי שזכינו לו על ידי שרפתו-ביעורו עד עפרא דארעא. מה יהיו תוצאות "הניסוי" נדע בעוד 100 שנה. אנחנו גדלנו על ביעור חמץ, על ניקיונות דקדקניים (כפי הצורך) ועל לב מנוכר מחמץ ועל גבי זה צמחו אצלנו תודעות כאנשים מבוגרים על נוראות הגאווה וכו' ומה יהיה אצל ילדנו? על מה יצמח הכול?

האם מישהו ממשתתפי המיזמים השונים יהיה מוכן ללכת למלון 3 כוכבים במקום 5 בימי חול המועד ולתרום אלפי שקלים לעניים על ידי צמצום השפע מחייו?

האם כמויות האוכל שיזרקו במלונות/ אכסניות וכדומה מזעזעת אותנו, או שמא רק ההשחתה הברברית של שריפת אוכל המונית בערב פסח במדורה משונה בעינינו. וביסוד הדברים האם התורה אלוקית וכך אנו שומרים עליה, או שמה שלא נוח לנו אנחנו עושים עבורו "כבישים עוקפים" .

ואחרי שהנחנו את כל סימני השאלה, ודאי שנפלא לתרום אוכל וחמץ, אבל לא בגלל שזה "בל תשחית" ולא מתוך פגיעה במסורת, אלא מתוך המשכתה ומתוך דבקות במצוות דאורייתא ודרבנן בשריפת חמץ וביעורו ממש מהמציאות. מתוך כך אנחנו מתמלאים חסד ורחמים ובאים לעזור לעניים ונזקקים.

"קטניות" או "אין מה לאכול":

בשנים האחרונות יש מסע אגרסיבי הילכתי/ רעיוני לקעקע את גזירת קטניות כדי להקל על האנשים וצרכיהם הקולינריים. מעבר לדיון ההלכתי, עצם הנגיעה במסורת, בגזירות חכמים ובכל מה שמסור לנו מאבותינו, הוא חמור מאוד מאוד. המרחב הציבורי בתוכו מתקיים הדיון הוא מרחב המסוכן המציב סימני שאלה על עצם הנכונות להיות "מחויב" להלכה או לשנות/ להגמיש אותה לפי הצרכים המשתנים. ודאי שיש מקום להקל, ודאי שיש צורך "להתחשב", אך דברים רבים הולכים ונעקרים בדרך הזאת. ובניסיון "לבוא ביתך" אנחנו עלולים לעצב את הבית מחדש...

מאבק אדירים מתחולל כיום על המסורת/ על מנהג/ על המסור לנו מאבותינו ובתוך כך צריך לחזק את גזירת הקטניות בפרט, ואת שמירת המנהגים בכלל.

אם בבתי חולים/ בצבא וכדומה ישנו צורך אמתי ועל כן ראוי אולי להקל, במרחב הפרטי מה עומד כאן מנגד?

תאוות האכילה!

האם האדם המודרני לא יכול להסתדר שבוע בלי חומוס/ ארטיק/ פיצוחים?

האם הסוגיה כאן לא עוברת את גבול הדיון ההלכתי הטהור וגולשת לצורך הנובע מחיים מעוותים של נהנתנות ואם כן, האם השדר איננו שההלכה מתכופפת כלפי כל רצון נמוך? מה נשתנה בתוכנו בכך שיש תעשיית מזון מפותחת שיודעת לספק הכול, האם התאווה הפכה לצורך בלתי נשלט? האם עצם הרצון המחפש את היתר הקטניות איננו זוקק עידון בתוכנו? המאבק הוא מאבק כולל על אופן הופעת ההלכה האם יש צורך עמוק להרים את החיים אל התורה ומגמותיה, או להתאים את התורה אל הרצונות העכשוויים וגם המוקטנים המצויים בנו כבני אדם.

בני חורין:

גיסי שליטא, הרב אליעזר איגרא, אמר לי פעם שנהגו ישראל בחומרות רבות בפסח כדוגמת אדם הקונה מכונית חדשה ומקפיד מאוד על ניקיונה והשימוש בה בתחילת דרכה. בשבוע ראשון עוד לא מורידים את הניילונים מהמושבים, בטח שלא אוכלים ושותים בתוך הרכב. משתדלים לעשות הכול כדי לשמור אותו חדש!

בפסח אנו מקבלים כל שנה נשמה חדשה, תוכן חיים חדש כאומה וכיחידים, מתוך חרדת קודש זאת אנחנו משאירים את הניילונים לשבוע שלם – לחומרא!!!

אנו מצטרפים אל ההרגשה שהייתה כל הדורות אל צדדי ההקפדה היתרה אל משאת הלב ההומה לקדושה, אל קרבת האלוקים המיוחדת לחג הפסח ויוצאים קצת לחרות מהדמיונות, מן התאוות ומהקטנות שיש בנו – יוצאים לחרות של גודל, לחרותה של תורה.

"אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות"

חג שמח.