די לכיבוש
די לכיבוש

בעברית בת ימינו המונח "כיבוש" משמש דרך כלל לציון השתלטות על שטחים גיאוגרפיים בשעת מלחמה. מכאן, השימוש הרווח במונח "השטחים הכבושים" (וכנגדו, "השטחים השחוררים" או "השטחים המוחזקים", שמבטאים את עמדותיו הפוליטיות של הדובר) לציון השטחים שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים. בתחום הקולינארי מרבים לדבר גם בירקות ופירות "כבושים" (כרוב ומלפפונים כבושים ודומיהם), ה"נכבשים" - נלחצים בצנצנת עם חומץ ומלח ועומדים בה ימים ארוכים.

עיון במקרא מלמד שהשורש כ.ב.ש. מציין לא פחות את "כבישתם" – שעבודם של בני אדם לאדון הלוחץ אותם (דוגמת ה"כביש" שנכבש, נדרך ונרמס ברגלי ההולכים עליו ובגלגלי המכוניות שנוסעות בו). כבר ירמיהו הנביא (פרק לד) עומד וזועק חמס נגד "כיבוש" העבדים והשפחות וקורא לאדוניהם לשלח אותם לחופשי.

כחלק מ"צעקת העם" שבה פותח פרקנו, עולה עד שמים הזעקה "הנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש מבנותיו נכבשות ואין לאל ידינו, ושדותינו וכרמינו לאחרים".

"כיבוש" האדם מבטא לא רק שעבוד פיזי, אלא גם שעבוד נפשי ורוחני. האדון ה"כובש" לא רק מעסיק את עבדו ה"נכבש" בעבודה פיזית קשה במשך שעות רבות ביום, אלא גם משפיל אותו, מנמיך את אישיותו ושוחקה עד עפר.

קו ישיר מחבר בין עבודת ה"פרך" של בני ישראל במצרים, עבודה ה'פורכת'-שוברת את גופם – ולא פחות מכך, את נפשם - של העבדים, לבין מאות אלפי העבדים-העובדים בני ימינו, שמעסיקיהם (שם "מכובס" למעביד שהיה נהוג בראשית ימי המדינה) רודים בהם, משפילים אותם, מלבינים את פניהם, מונעים מהם שכר מינימום ומֵפֵרים בראש חוצות את חובתם להעניק להם זכויות סוציאליות.

ברצותה להתמודד עם סוגיה זו חוקקה מדינת ישראל שורה ארוכה של חוקים. על שולחן הכנסת גם מונחת במשך הרבה שנים הצעת חוק איסור העסקה פוגענית שמבקשת להתמודד עם תופעה קשה זו של התנכלות תעסוקתית.

כתמיד, הבעיה הגדולה היא באכיפה, בהפיכת החוקים השונים מ"אות מתה", כשאינם מיושמים הלכה למעשה, למציאות חיה.

האדם בן ימינו מתהדר ב"כיבוש" החלל ובהגעתו לירח, אך בה בעת עוצם את עיניו מהתופעה הנפוצה של "כיבוש האדם". מדינה המבקשת להתהדר בהיותה "מדינה יהודית ודמוקרטית", חייבת להכריז בקול גדול: "די לכיבוש!".  די לכיבוש העובדים ולרמיסת כבודם וזכויותיהם.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך