לאסור עלייה להר הבית מחמת דברי הרצי"ה?

הרב אלישע וולפסון , י"ט בניסן תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

לאחרונה פורסם סרטון בו מובאים ציטוטים ועדויות מדברי מו"ר הרצי"ה זצ"ל, אשר מראים כי הרצי"ה אסר את העלייה להר הבית, וסבר כי ביחס להר הבית אנו 'נטורי קרתא'.

לעומת זאת, ישנם רבנים חשובים מגדולי תלמידי הרצי"ה אשר מורים היום כי מותר ומצווה לעלות להר הבית כהלכה, ביניהם הרב דב ליאור, הרב צפניה דרורי, הרב אליעזר ולדמן, הרב אליעזר מלמד, הרב ישראל אריאל, הרב חיים דרוקמן, הרב אליקים לבנון, ועוד.

אם כן, יש לנו לברר, כיצד יתכן שתלמידים של הרצי"ה מורים להלכה ההיפך מדבריו.

והנה ראיתי לגאון הרשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א, שעוסק בשאלה מתי מותר לתלמיד לחלוק על רבו. נביא מדבריו המובאים בילקוט יוסף 'דרך פסיקת ההלכה' פרק יב, זה לשונו:

"מבואר בפסקי מהרא"י (סי' רלח) שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חלק על מהר"ם שהיה רבו המובהק.

וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (ס"ס ה): שבודאי רשאי התלמיד לחלוק על רבו, ע"פ הוכחות וראיות בין בכתב בין בעל פה. והשלמים בחכמה אינם מקפידים על התופס עליהם. ואדרבא מחזיקים לו טובה שהצילם מליפול ברשת השגיאה.

וכן כתב בספר רוח חיים (פ"ק דאבות משנה ד') שאסור לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו. כמו שעץ קטן מדליק את הגדול. ע"ש.

ובשו"ת חקקי לב (חיו"ד סי' מב) כתב, שאין לתלמיד חכם לכבוש את נבואתו בפסקי ההלכה, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר.

ומצאתי בכת"י של מרן אאמו"ר שלי' (הגר"ע יוסף זצ"ל), שכתב לפני כחמשים שנה בזה"ל: והנה יש סוגים שונים ברבנים הלומדים, ואין כל הדעות שוות. ויש כתה אשר אם יראו משפט כתוב שחור ע"ג לבן ונכתב בספר, הרי זה בעיניהם כהלכה למשה מסיני, אף על פי שיהיה אחד מן האחרונים הקרובים אלינו בזמן או ממחברי הזמן, ואם תלמיד חכם יורה נגד זה, הם חורקים שן ובאים בטענות בלות ומטולאות על החכם הזה לאמר: הלא הרב פלוני הורה להיפך, ואיך תעיז לפסוק ההיפך, וכי הגעת למדרגתו וחכמתו, וכהנה דברי בלע. וחסים על כבוד הפוסק הקודם...

ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים, או כמליצת חז"ל (מגילה כח ב) צנא מלא ספרא. אלא עליו לעיין היטב לשם שמים, ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו". עכ"ל. ועיי"ש עוד מקורות רבים לכך.

וכן כתב מו"ר הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קיב):

"אפילו אם היו פעם אחת גדולים מורים לאיסור, גם אז, כתרה של תורה הוא הפקר לכל ויש רשות ביד כל ת"ח הלן בעומקה של הלכה להורות כפי מה שמתברר לו ע"פ יסודות ההוראה. ואם יש במה להשיב על הראיות צריך לברר הדברים לפני מכריעים, או לישא וליתן פנים אל פנים עד שיצא האמת לאור, ולא לסגור את הדרך בפני כל מורה ודאין ברוח ד', אשר תחון כל עוסק בתורה לשמה למצא דרך ישרה כ"א לפי חלקו הנתון לו מסיני".

העולה מכל האמור, כי דרכה של תורה היא שבכל שאלה וסוגיה יש לדון לעומקה של הלכה ולברר האמת לאמיתה מתוך מקורותיה של תורה, ומתוך כך להכריע בהלכה. וכך גם בנוגע לשאלה האם מותר ומצווה לעלות להר הבית, ישנה אפשרות לתלמידי חכמים הראויים להוראה לחלוק גם על מו"ר הרצי"ה זצ"ל וגדולי ישראל נוספים, אם מתוך עיון בדברי התורה נראה ההיפך מדבריהם, כנ"ל.

כמו כן יש לציין, שאף שהרצי"ה היה וודאי גדול בתורה וידיו רב לו בהלכה, בפועל הוא לא ראה עצמו כפוסק. הרצי"ה היה בעיקר מנהיג רוחני שאמירותיו לא נאמרו במסגרת פסק הלכה אלא הדרכה רוחנית, ולכן נכון  להתייחס אליהם כהדרכה שיש לבחון אותה בכל עת לפי המצב. כך למדנו מהרצי"ה והראי"ה קוק זצ"ל, להיות קשובים לקול ה' הנובע מתוך המציאות. ועל כן כיום, שהמצב הלאומי בהר הבית השתנה ללא הכר מכפי שהיה בימי הרצי"ה, יתכן שגם הרצי"ה היה מדריך כיום אחרת ממה שהיה בזמנו, כפי שיתבאר לקמן.

עתה יש להתייחס בקציר האומר לדברי הרצי"ה זצ"ל והדברים שהובאו בשמו.

"אנחנו ביחס להר הבית – נטורי קרתא" – כידוע 'נטורי קרתא' סוברים כי אל לנו לעשות מאומה ביחס לקירוב הגאולה בפועל ממש, אלא עלינו להמתין בסבלנות לביאת המשיח, לנביא, להארה גלויה מן השמים שהגיע זמן הגאולה.

טענה זו, שביחס לגאולת מקום המקדש מידי אויבנו והשתדלות מעשית לחידוש עבודת הקרבנות והמקדש אל לנו לעשות מאומה, עומדת לכאורה בניגוד מוחלט למצוות מפורשות בתורה.

ראשית, ביחס לכל מקום בארץ ישראל נצטוונו במצוות ירושת הארץ ואיסור "לא תחנם", ולא זו בלבד שלא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל שיש לנו פטור ממצוות אלו במקום הקודש והמקדש, אלא אדרבה, ברור כי מקור כל קדושת הארץ נובע ממקום המקדש, והוא היסוד והשורש לכל מצוות ירושת הארץ (וראה ספרי דברים פרשת עקב פיסקא נא).

שנית, מצוות בניין המקדש, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אשר מוני המצוות פסקו מצווה זו להלכה ולמעשה, וכדברי ה'שפת אמת' (תרומה שנת תר"נ): "הוא מצוות עשה לדורות שמצווין לבנות בית הבחירה... כי בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית יכולין למצוא מבוקשם".

וכפי שכתב הראי"ה קוק זצ"ל (אוצרות הראי"ה, ח"ב, עמ' 235-6):

"הנה כפי אשר כבר נתברר לנו, שאין דבר בעיקרי האמונה, ולא בסעיפיה, שיניא אותנו מן הרעיון שתהיה התחלת התנערותנו מעפר גלותנו ע"פ השתדלותנו בדרכי הטבע... והנה דברי חז"ל מורים במקומות אין מספר (!!), ומפורש בירושלמי דמעשר שני המפורסם, "זאת אומרת שבנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד". ואין הדבר צריך אריכות, כי חלילה לנו לעשות עיקר האמונה ההיפוך מן האמור בדברי חז"ל!". וכיוצא בזה עוד מקורות רבים.

וכן כתב (משפט כהן, סי' צ"ד, אות ב'): "בכל אופן, לע"ד אם יהי' רצון ד' שנבנה ביהמ"ק גם קודם שיבא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות, לא יהי' כ"כ עכוב בדבר".

וכן מצוות דרישת המקדש, כדברי המלבי"ם ע"פ הספרי שכתב: "מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש 'עד אמצא מקום לה'', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש 'לשכנו תדרשו', שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה". ועוד מקורות לרוב כיוצא בזה, המורים על חובתנו לדרוש את בניין הבית בפועל ממש.

וכן מצוות חידוש עבודת הקרבנות, ובפרט מצוות קרבן פסח שביטולה בכרת, אשר רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים כתבו כי ישנה אפשרות ומצווה רבה לקיים מצווה גדולה זו, אם הרשויות יאפשרו זאת.

אם כן, כיצד נקבל את הדברים כי ביחס להר הבית ולמקדש אנו 'נטורי קרתא', הרי הם לכאורה עומדים בניגוד למצוות מפורשות מן התורה!

"אפילו מדידות בהר הבית, הן חוסר כבוד כלפי הר הבית, ע"פ המשנה ש"רקיקה מקל וחומר" – כלומר חוסר כבוד להר הבית כולל אפילו מדידות שם".

וכן: "אנחנו לא עולים בגלל שהתורה אוסרת עלינו". "עוד חתיכת כרת" - דברים אלו גם הם קשים ותמוהים. הרי המקום שיש בכניסה אליו איסור כרת (וגם זה במח' ראשונים) זהו מקום העזרה בלבד, שהוא כחמישה אחוזים בלבד מכל שטח הר הבית שלפנינו, וישנם אזורים נרחבים בהר הבית שהם ללא ספק מחוץ לשטח העזרה, והלכה פסוקה היא שטמא מת מותר בהר הבית. אם כן, כיצד יתכן לומר שיש איסור כרת בכניסה להר הבית?!

כמו כן, האם למדוד ולחקור היכן המקומות המותרים בכניסה להר זוהי פגיעה במצוות "מורא מקדש"?

הרדב"ז, מגדולי הפוסקים, מדד וחקר אודות המקומות המותרים בכניסה להר ופסק כן להלכה ולמעשה. ואת פסקו הביאו החיד"א, השע"ת וכף החיים. גם המהרי"ט והמרח"א (ב'דרך הקודש'), וכן הגר"ש גורן זצ"ל (שהרצי"ה כינהו "מורנו ורבנו, הגאון האדיר שר התורה וההוראה, פאר הדור והדרו") ועוד רבים מגדולי ישראל עסקו במדידות בהר הבית בבירור המקומות המותרים בכניסה. אם כן, כיצד יתכן לומר כי יש בזה פגיעה ב"מורא מקדש" חלילה?!

העולה מכל האמור, כי אם נקבל את הדברים האמורים בשם הרצי"ה זצ"ל כפשוטם, הדברים יהיו תמוהים וקשים.  

ואכן כתב הרב שלמה רענן הי"ד נכדו של הראי"ה קוק זצ"ל, אשר למד בחברותא עם הרצי"ה את תשובת הרב קוק העוסקת בקדושת מקום המקדש בזמן הזה:

"מצטרף אני בזה לקריאת הרבנים הממליצים לעלות להר הבית במקומות המותרים, כי זה דבר ברור ללא צל של ספק כי הסבא רבינו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק זצ"ל, לא אסרו לעלות במקומות המותרים. ובודאי מצוה גדולה לרשת את המקום המקודש מידי זרים, ואך ורק באופן המותר.

בברכה לגאולה שלמה ובנין בית המקדש בב"א, הנני חותם נכד מרן הרב זצ"ל, אליהו שלמה רענן קוק".

לאור האמור, נראה שהדברים שאמר הרצי"ה נאמרו כהנהגה לשעתה, לאחר מלחמת ששת הימים, שאז היה צורך גדול לבסס את יישוב הארץ ומלכות ישראל, וסבר הרצי"ה כי קודם כל צריך לבנות את קומת יישוב הארץ ומלכות ישראל, ורק לאחר שנבנה קומה זו, נוכל להתקדם לקומה הבאה, להכשיר את הלבבות לכמיהה לבניין המקדש, ומתוך כך לבוא בפועל לבניינו (גם יסוד זה נסתר לכאורה מתוך דברי הפוסקים וכדמשמע מדברי הראי"ה קוק לעיל, וראה בספר 'עת לחננה' פ"א, וצ"ע).

אך יתכן שכיום, בחגיגות 70 למדינה, גם הרצי"ה היה מורה שקומת יישוב הארץ ומלכות ישראל כבר מבוססת דיה, והגיע העת להציב חזון חדש ולעלות קומה חדשה, "קוממיות, קומה אחר קומה". וכעת כאשר עשרות אלפי יהודים מתעוררים לדרוש לציון ולעלות להר בית ה' בקדושה ובטהרה, והמודעות לחשיבות העליה להר הבית כבר נוכחת בשיח הציבורי ואף בקרב חברי כנסת רבים זה שנים, נראה שהלבבות כבר כשירים להמשיך ולהתקדם הלאה בתהליכי הגאולה.

בנוסף לכך, דברי הרצי"ה נאמרו בימים בהם היתה לנו ריבונות ברורה ומוחלטת בהר הבית, וקיימנו את מצוות יישוב הארץ ביחס למקום המקדש. אך במהלך השנים לצערנו איבדנו כמעט לגמרי את ריבונותנו על ההר במתן אפשרות לאלפי מוסלמים להסית בגלוי על הר הבית נגד מדינת ישראל ולנהל את המקום כבעלים. במצב כואב זה, ברור כי אם יהודים לא יעלו כלל להר, אזי הר הבית ייהפך למערת פריצים אשר מחללים את בית קודשינו ולוקחים את הבעלות על המקום.

במציאות זו, יש מקום לומר שגם הרצי"ה אשר הדגיש את החשיבות הגדולה של ריבונותנו על ההר,  היה מעודד עליית יהודים להר הבית כהלכה כדי להשיב את ריבונותנו על ההר, ובכך לקיים את מצוות יישוב הארץ במקום הקדוש והחשוב בארץ ישראל.

כך למדנו מהרצי"ה שביאר את הפסוק "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", שיהיו לנו את העיניים של הקב"ה, שנסתכל על המציאות כפי שהוא יתברך מסתכל. וכיום הפוקח את עיניו ייווכח כי ישנה בעירה פנימית גדולה וצורך מהותי הן במישור הרוחני והן במישור המדיני לשוב ולעלות לחצרות בית ה'. ומתוך כך, פוסקים רבים מורים היום להלכה ולמעשה כי מצווה רבה לעלות להר הבית בקדושה ובטהרה.

"כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".