ציוויליזציה של שואה וציוויליזציה של תקומה

ד"ר יוסף שרביט , כ"ה בניסן תשע"ח

ד"ר יוסף שרביט
ד"ר יוסף שרביט
צילום: באדיבות המצולם

בכ"ז ניסן ובה' באייר התמסדה מסורת רבת חשיבות בישראל, שתמציתה צמד המילים: שואה ותקומה. ואולם הגיעה העת להסיר את הלוט מעל אלפיים שנות היסטוריה שהיו ברקע לשתי הדרמות האמורות: בעוד שגולת הכותרת של "ציוויליזציית השואה" הייתה שואת העם היהודי שהתרחשה, מבינות למלחמת העולם השנייה; גולת הכותרת של "ציוויליזציית התקומה", הייתה תקומת העם העברי, מבינות למלחמת הקוממיות, רבת ההוד והגבורה – על כל הסתעפויותיה, במרי, בהעפלה, במרד ובמחתרת.

אלו לא דעות ואמונות – אלא התרחשות היסטורית רבת תהפוכות שהצד השווה שלהן הוא הולדתן של שתי ציוויליזציות: בט' באב 70 לספירה נולדה "ציוויליזציית השואה", היא מלכות אדום שצבעה את קורותיה בצבע אדום! כל תוחלתה הייתה להפוך ל"ישראל האמיתי" (Verus Israel) ולהכחיד את שם ישראל. רומא הפגאנית הייתה לקיסרות רומי הקדושה, ממלכת הצלב שקראה את קריאת הקרב "ירושלים אבודה" (Hierosolyma est Perdita) הייתה ל"מאורעות הפ-הפ", הרקונקוויסטה הייתה לאינקוויזיציה, הצלב היה לצלב הקרס, גזרות ת"ח-ת"ט היו לשואה בטרם שואה. "מורשת" ברורה עברה דרך הדריינוס קיסר לאפיפיור סילבסטר, דרך טורקדמה למרטין לותר, עמנואל קאנט וגיתה, שהניחו את השורשים התיאולוגיים, הפילוסופיים והתרבותיים של הרייך השלישי. (הרשימה חלקית מאוד).   

בילדותי בצרפת מוריי להיסטוריה הורו ש"העברית שפה מתה" ושהציוויליזציה העברית הייתה כלא הייתה: בספרי הלימוד פסקה של 5 שורות סיכמה את כל תולדותיה...

מנגד, באותו יום מר ונמהר של ט' באב 70 נולדה "הציוויליזציה של תקומה": הציפייה, השאיפה לעולם טוב יותר נולדו והתקווה עמהן. הנבואה העברית וקולותיה הקוראים לציון החלו להדהד באותו יום יותר מתמיד והיו למקור של השראה ושל כיסופים: מברית בין הבתרים, דרך נביאי ישראל, ריש לקיש, שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רש"י, רבי יחיאל מפריס, המהר"ם מרוטנברג, רמב"ן, דונה גרציה, האר"י שבחבורה, רבי אברהם אזולאי, עד להיינריך היינה, הרצל, מקס נורדאו, הרבנים קוק, מיכאל שרביט, יוסף גנאסיא וי.ל. אשכנזי (מניטו). (הרשימה חלקית מאוד).

שתי ציוויליזציות המקיימות זה אלפיים שנה דיאלוג נואש ושיח חרשים. אין זה מפתיע  ש"ציוויליזציית השואה" בתהליך של קריסה ו"ציוויליזציית התקומה" בתהליך של שגשוג – שכן בָּיחס לָאחר האולטימטיבי טמון מנגנון מהותי של הרס עצמי או של בקשת הטוב לעולם.   

שתי ציוויליזציות מקבילות – האחת נדמית חזקה אבל צועדת אל תהומות, האחרת נדמית חלשה אך נוסקת אל לב לבה של הציוויליזציה האנושית.