הלקח הנוסף: יהודים, עלו ארצה!

מול הפתרון הסופי שתכננו לנו צוררי עמנו, נציב פתרון סופי משלנו - עתיק יומין, צודק וזורם בדמנו: שיבת ציון

ד"ר דרור אידר , כ"ז בניסן תשע"ח

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

1 בהתקדש יום זוכרנו את בני ובנות עמנו, שנרצחו בידי הנאצים וסייעניהם על אדמת אירופה ואפריקה, התגובה הראשונה והמתמדת לשואה היא חיזוקו של כוח המגן הישראלי, למען לא נעמוד עוד חסרי אונים, תלויים בחסדי אומות העולם שיבואו לעזרתנו.

לנוכח יחסה הדו קוטבי של אירופה כלפי ישראל כיום, אנחנו זוכרים את עזרתה שבוששה לבוא אז. די היה במספר מפציצים זעום שכוחות הברית היו מפרישים מבין האלפים שטסו בשמי אירופה, לטובת הפצצת מסילות הרכבת לאושוויץ והמבנים של תעשיית המוות שם, כדי להציל חיי מאות אלפים. אבל לאירופים היתה מלחמה אחרת לנהל; היהודים עמדו אחרונים בתור. מאז נשבענו, כל עוד רוחנו בנו, לנהל את מלחמותינו בעצמנו. הלקח הזה מצוין במילים הטעונות "לא עוד". 

2 אבל לצד "לא עוד חסרי אונים" או "לא עוד כצאן לטבח יובל", היה לקח נוסף, חשוב אולי יותר, שעם השנים התעמעם וכמעט נשכח: לא עוד גלות! אין תוחלת לקיום היהודי שלא בארץ ישראל. סכנת ההכחדה הפיזית, שהעם היהודי עמד בפניה בשנות המלחמה, כרוכה כיום בסכנת ההכחדה הלאומית והרוחנית שבאה בעקבי ההתבוללות וההיטמעות בעמי העולם. 

השואה היתה חתימתה של הגלות שבעקביה היטלטל העם היהודי במשך אלפי שנים. היא סגרה את הגולל על המחשבה האידיאליסטית (התמימה), שראתה את שליחותו של העם היהודי דווקא בקרב אומות העולם. נסיך שירת ההשכלה, יהודה לייב גורדון, שאל בשירו "הקיצה עמי" - שיר שהושר כהמנון בפי העילית היהודית המשכילה באירופה באמצע המאה הי"ט - מדוע היהודים ממשיכים להסתגר בגטאות ולא מתערים כאזרחים נאמנים בארצות אירופה; האם עמד הזמן מלכת, מאז יצאנו לגלות? הרי כבר חלפו אלפי שנים מיום שאיבדנו את החופש וגלינו לנדוד בעולם. "מֵאָז עַד עַתָּה דּוֹרוֹת רַבִּים סָפוּ (כלו),/ יַמִּים וַאֲרָצוֹת מִשָּׁם (מארץ ישראל) יַפְרִידוּנוּ". ולכן, מסקנתו: "הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה, נִוָּלֶד,/ לִגְלִילוֹת אֵירֹפָּה הֲלֹא נֶחְשָׁבָה". אירופה היא המולדת שלנו, הדהד יל"ג את מחשבת בני דורו. שני דורות אחר כך היתה אירופה לקבר המונים של עמנו. 

3 יל"ג לא זכר את אזהרתו של הגאון מווילנה, בשלהי המאה ה־18, "אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו ...לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל", כדברי תלמידיו בספר "קול התור". הם סיפרו על כך ש"כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד". פליטתו של העם היהודי, ובעצם תקוותו העתידית, היא להימלט מאירופה ולעלות לארץ ישראל. "מי ימלל ומי יתאר את גודל דאגתו של רבנו (הגר"א) בדברו אלינו הדברים, כאלה וכאלה, ברוח קדשו ובדמעות בעיניו". 

70 שנים אחריו הזהיר זאב ז'בוטינסקי: "אם לא תחסלו את הגולה - הגולה תחסל אתכם". ועוד הוסיף: "עלינו להושיע מיליונים - מיליונים רבים. אינני יודע אם השאלה נוגעת לקליטת שליש הגזע היהודי, או מחצית הגזע היהודי או רביע הגזע היהודי. אינני יודע זאת. אבל זו שאלה של מיליונים". הלוואי שקולותיהם היו נשמעים. 

4 מול "הפתרון הסופי" הארור שתכננו לנו צוררי עמנו, נציב פתרון סופי משלנו - עתיק יומין וזורם בדמנו, מאז נשבעו אבותינו לא לשכוח את ירושלים: שיבת ציון, שמדינת ישראל היא הביטוי המוחשי העמוק שלה. דווקא ביום הזיכרון נקרא בקול גדול לאחינו ולאחיותינו מעבר לים, שגם עכשיו, 70 שנה לאחר נס תחייתה של מלכות ישראל השלישית, עדיין בוחרים לחיות לא בביתם הלאומי היחיד: יהודים, בואו הביתה. אין עתיד בגלות. עלו לישראל. 

כך ניבא לנו נביא החורבן הראשון, ירמיהו, לפני יותר מ־2,600 שנה: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ - בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו - קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם, אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ". ובבניין ציון ננוחם. 

באדיבות "ישראל היום"