כבר היינו בסרט הזה, שנגמר רע

אוניברסיטת קולומביה, אחת האוניברסיטאות הטובות והמתקדמות בעולם, מוכיחה שוב - לא למדנו כלום

אופיר דיין , כ"ז בניסן תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

11 באפריל, 2018.

בזמן שבישראל אך גם במקומות אחרים בעולם מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באוניברסיטת קולומביה בניו יורק החליטו לציין משהו אחר – את פתיחת ההצבעה להחלטה שמקדמת תנועת ה-BDS הקוראת לחרמות על מדינת ישראל וחברות שונות שעובדות עמה.

ההצבעה תהיה פתוחה במשך שבוע שלם, ישנם עוד שבועיים וחצי לסיום הסמסטר, וכמעט חודש עבר מאז התקבלה ההחלטה לערוך הצבעה. אך בחרו להתחיל אותה דווקא ביום זה, ביום השואה.

אי אפשר להתחמק מהמחשבה המציקה הזו, מהקולות האלה בראש שמזכירים שזה מוכר לנו מאיפה שהוא. הקולות האלה מסרבים לשחרר ומתעקשים, זה מתחיל כך ועלול להיגמר אחרת.

היינו שם כבר, במה שנראה כ"לא אנטישמיות, רק מחרימים בתי עסק". היינו שם בלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938. כולנו יודעים איך זה התחיל ואיך זה נגמר.

זה התחיל בלהחרים בתי עסק יהודיים, בהחלטה מודעת לא לממן אנשים שנתפסו כשונים, לא בני אדם.

הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם לא ראו ביהודים בני אדם שווי ערך, גם לא בני אדם נחותים, אלא תת- גזע לא אנושי של אנשים שאסור לבוא איתו במגע על מנת לא לסכן את הגזע העליון.

אבל להגיד את זה בפומבי, ככה ביום בהיר אחד, היה גורם למחאה והרמת גבות גם באירופה של סוף שנות השלושים, אז התחילו מקטן.

"בואו לא נדבר ישר על הרג, אלא רק על חרם כלכלי", אני מתארת לעצמי שאמר אחד מבכירי המפלגה הנאצית.

כמה סמלי זה שדווקא ביום הזה, אוניברסיטת קולומביה, אחת האוניברסיטאות הטובות והמתקדמות בעולם מוכיחה שוב- לא למדנו כלום.

זה לא מקרה, ולא חוסר רגישות. זו אי הבנה ואי הפנמה בסיסית של מה שלימדה אותנו השואה. השואה לימדה אותנו לזהות את האנטישמיות המסתתרת מאחורי ביקורת תמימה. אבל מסתבר שהסטודנטים והסגל באוניברסיטת קולומביה מסרבים ללמוד.

הם מסרבים להפנים שתנועת ה-BDS היא לא תנועה שמבקרת את מדיניותה של ישראל, היא תנועה אנטישמית בבסיסה. אפילו ניסיון להציג מצג שווא שהלקח נלמד לא נעשה.

לא בגלל שהם לא רצו להראות שלמדו את הלקח, אלא בגלל שהלקח לא נלמד ברמה כל כך עמוקה שהאוניברסיטה אפילו לא שמה לב שזה יום השואה. זה לא חלק ממערכת השיקולים של האוניברסיטה, תלמידיה ומרציה.

אל לנו לצפות שבאורח פלא זה יתחיל להיות חלק ממערכת השיקולים. אל לנו להשלות את עצמינו. אם לא נאלץ אותם ללמוד את הלקח, הוא לא ילמד. הם לא יעשו מאמצים ללמוד אותם בכוחות עצמם, זה על כתפינו.

סמוך לזמן פתיחת ההצבעה חילקו סטודנטים תומכי ישראל באוניברסיטת קולומביה עדויות של ניצולי שואה לעוברים והשבים, ביניהן עדויות של אנשים ונשים שמספרים על האווירה לפני השואה, והדליקו נרות לזכרם של אלה שלא שרדו את הזוועות.

חלק מהעדויות סיפרו על האווירה באירופה לפני השואה, אווירה בה להחרים עסקים יהודיים זה בסדר, כי זו ביקורת על היהודים, לא גזענות.

זה לא המצב היום בעולם המערבי, עדיין לא. תנועת ה-BDS מנסה ככל יכולתה לגרום למצב זה להיות מקובל שוב.

ב-2018 הם לא יכולים להחרים "יהודים", אמירה זו תיתקל בביקורת, אז הם אומרים "ישראלים".

אבל מה ההבדל בעצם? מה ההבדל בין להחרים יהודים לבין להחרים את המדינה היהודית היחידה בעולם? זו אותה גברת בשינוי אדרת. גברת גזענית לא פחות, מסוכנת לא פחות.

אנחנו יודעים איך החרם הקודם התחיל, וגם איך הוא נגמר. אנחנו יודעים איך החרם הנוכחי מתחיל, תפקידנו לוודא שהוא יגמר אחרת.