הכל, הכל בהשגחה פרטית
הכל, הכל בהשגחה פרטית

מספר חברי היקר הרב הרשי דרוקמן, שליח הרבי מליובאוויטש בסאן מור צרפת: בצהרי יום שישי, אני מסיים את פגישתי השבועית עם ידיד המנהל מעבדה במרכז פריז. כמו כל שבוע אנו משוחחים, מניחים תפילין ונפרדים לשלום.

שבת קרבה ובאה ואני עולה אל האופנוע בדרכי הביתה. גשם מתחיל לרדת ואני מאט את המהירות ומיטיב את הקסדה לראשי, כשלפתע אני מבחין במכונית ספורט החוצה את הכביש. הסכנה המוחשית מול עיניי, ליבי הולם בפראות.

מה לעשות? לבלום על כביש רטוב במהירות של 80 קמ"ש? סכנת התהפכות כמעט מוחלטת. להמשיך? סכנת התנגשות כמעט מוחלטת. אני מהמר על האפשרות הראשונה ובולם במהירות. האופנוע מחליק ואני מתגלגל על הכביש. אני מחכה למכוניות שתבואנה. האם אלו רגעי האחרונים?

שקט. מכונית עוצרת מאחורי וחוסמת את הכביש מאחור. אני בוחן את עצמי האם לא נפגעתי, וברוך השם אני בריא ושלם. אני מנסה לקום ולפנות את הכביש לפני שיווצר פקק ארוך. אשה שפסעה על המדרכה ממול מתקדמת לעברי במהירות: "הכל בסדר? אפשר לעזור" פונה אלי בצרפתית.

"אני חושב שאני בסדר" אני עונה ומרים את הקסדה. היא קצת נדהמת, כנראה לא ציפתה לראות אדם עטור זקן. "הכל בסדר?" היא שוב שואלת, והפעם בעברית במבטא צרפתי כבד, כשהפעם אני נדהם. "בוא", היא ממשיכה, "נקח את האופנוע למדרכה ונראה מה הנזק".

הגענו למדרכה ובדקנו את האופנוע: הפגיעה הסתכמה בנזקים קלים בלבד. האשה הציגה את עצמה כגברת ניקול לוי: "אני גרה פה באיזור, וממש במקרה עברתי פה" סיפרה, "ממש לא ציפיתי לפגוש ביהודי, ועוד רב". התחלנו לשוחח: "את מדליקה נרות שבת?" התעניינתי.

ניקול שוב הביטה בי באותו מבט מוזר. "נרות שבת" מלמלה, "לא, אני לא מדליקה נרות שבת. אין לי משפחה בכלל ואני לא שומרת שבת" הוסיפה. "אפשר אולי להזמין אותך אלינו לשבת?" שאלתי. "לאיזו שבת?" שאלה מופתעת. "לשבת הקרובה, הלילה" עניתי בפשטות.

הפעם, חיוך קל החליף את המבט המוזר. "אני לא חושבת שאבוא הלילה, יש לי כבר תוכניות. אשמח בשבת אחרת" אמרה, ביקשה את מספר הטלפון שלי ונתנה לי את מספר הטלפון שלה, ובכך נפרדנו. הגעתי הביתה וספרתי לאשתי שאולי תהיה לנו אורחת נוספת בסעודת השבת.

"מי יודע" אמרה, "אולי כל התאונה הזו הייתה בהשגחה פרטית בכדי שתפגוש אותה?". ניקול לא הופיעה באותה השבת וגם לא בשבת שלאחריה. אני מצידי לא מצאתי את מספר הטלפון שלה, למרות שהייתי זקוק לה גם בכדי שתשמש כעדת ראייה עבור חברת הביטוח. ניסיתי לחפש אחריה, ללא הצלחה.

חלפו ארבעה חודשים, ובבוקר אחד אני מקבל הודעה ממספר לא מוכר, פרסומת לערב צעירים בהשתתפות שחקן מפורסם. בדרך כלל, אני מוחק הודעות מהסוג הזה כלאחר יד ומתעלם, אבל משום מה, אינני יודע בעצמי מדוע, שלחתי הודעה חוזרת: "מי זה?".

הפלאפון שלי צלצל מיד, על הצג מספר הטלפון ממנו נשלחה ההודעה: "הרב דרוקמן? מדברת ניקול לוי. אתה זוכר אותי?". "בוודאי שאני זוכר, אנחנו עדיין מחכים לך לשבת" השבתי. "מתי אפשר לבוא?" שאלה, ומיד עניתי: "מה זאת אומרת מתי? השבת". 

בשבת הייתה ניקול אחת מהאורחות שלנו. היא מאוד התרגשה, נראה היה שזמן רב לא השתתפה בסעודת שבת. אורחים נוספים שסעדו אצלנו שאלו אותי על הקשר שלה איתנו. סיפרתי להם על תאונת האופנוע ועל ההזמנה שבאה בעקבותיה. "בעצם", אמרתי, "אפשר לומר שהיא הייתה שליח מלמעלה לבוא ולעזור לי באותו רגע מפחיד".

ניקול חייכה ואמרה: "נראה לי שכדאי שתשמעו את הגרסא שלי לסיפור. אני חיה לבד בפריז, רווקה בת 45, כשכל משפחתי מסתכמת באמא ואחות שאין לי קשר איתן כבר 20 שנה. בית הורי היה מסורתי, אבל מאז שאני גרה לבדי, המסורת הפכה לדבר קשה מאוד לשמירה. לפני כשנה, אחרי הרבה שנים של נתק כמעט מוחלט מהיהדות, החלטתי שאני צריכה לעשות משהו בשביל להתקרב ליהודים וליהדות. הגעתי למסקנה שבמצבי, הטוב ביותר יהיה לחפש עבודה בחברת יהודים, כך אצור חברה חדשה וכך כנראה גם יזמינו אותי לשבתות, לחגים וכו'".

"מצאתי עבודה ב'פלעצל' (השכונה היהודית העתיקה בפריז) כמוכרת בחנות נעליים. מדי צהריים היינו יוצאים יחד כל העובדים היהודיים למסעדה ונוצרה ביננו ידידות, ממש כפי שצפיתי. רק בעיה אחת נותרה: השבתות. מדי יום שישי, היו נפרדים כולם ב'שבת שלום' ולפעמים גם מזמינים אחד את השני, רק אליי איש לא שם לב.

''בכל שבוע מחדש ציפיתי להזמנה שלא באה. בכל שבוע אכזבה נוספת, שנה שלמה. מאוד כעסתי: אלו היהודים שחסרו לך בחיים? שאלתי את עצמי. אנשים חסרי רגישות, לא מתעניינים ולא מתחשבים. האם אף אחד באמת לא שם לב שאני בודדה?"

קולה של ניקול נחנק מהתרגשות כשהמשיכה: "כעסתי מאוד על כל היהודים . החלטתי שזה לא בשבילי. עזבתי את העבודה ומצאתי עבודה אחרת בין גויים. רק בעיה אחת נותרה, לילות השבת. בכל שישי בערב, כשהייתי שבה הביתה, הייתי נזכרת בנרות השבת, בקידוש, והגעגועים עושים את שלהם. מה אעשה? חשבתי לעצמי. כיצד אדחיק את הזכרונות שיפסיקו להטריד אותי? החלטתי שעלי למצוא תעסוקה לליל שבת. בעיתון הופיעה מודעה: "מקהלת הכנסייה מחפש חברים חדשים. זמני העבודה - שישי בערב". אני הרי אוהבת לשיר. אולי אתקבל למקהלה וכך תפתר בעיית ליל שבת?".

דממה שררה מסביב השולחן וכולם האזינו בנשימה עצורה. "התקבלתי למקהלה , וכבר שנה שאני שרה בכנסייה מידי ליל שבת, וברוך השם", הוסיפה ניקול חיוך עצוב, "אני חוזרת הביתה עייפה כל-כך, שאין לי זמן להתגעגע לאווירת השבת. הכל התנהל על מי מנוחות, עד אותו יום שישי, כשיצאתי מהבית וראיתי אופנוע מתגלגל על הכביש, וכשבאתי לעזור וגיליתי שהנהג מזכיר לי שהיום שבת, ואפילו... מזמין אותי אליו לסעודת שבת ללא שהוא מכיר אותי!". "אתה חושב שאני הייתי שם בשבילך"? סיימה ניקול, "אני חושבת, שאתה היית השליח מלמעלה להרים את הנשמה שלי."

בחו"ל אנו קוראים השבת את פרשת שמיני. בין העופות הטמאים, שהתורה מונה בפרשתנו, נזכר גם ה"שלך", עוף הצולל למעמקי הים ושולה משם דגים למחייתו. הבעל שם טוב לימד אותנו שכל הדברים המתחוללים בעולם הם על-פי השגחתו הפרטית של הבורא. לא רק אירועים הקשורים במין האדם הם בהשגחה עליונה, אלא הבורא משגיח גם על החי, הצומח והדומם, וקובע כל פרט ופרט הקשור בהם. כך גם כאשר השלך צולל לים ומעלה דג, הדבר נעשה בהשגחתו של הבורא, שקובע איזה דג יילכד.

העובדה שהראיה לכך נלמדת דווקא מהשלך, אף היא אינה מקרית. יש קשר ישיר בין מהותה של ההשגחה הפרטית לבין השלך, "השולה דגים מן הים". העולם, כפי שהוא נראה לעינינו, דומה שהוא מתנהל על-פי חוקי הטבע. איננו רואים בו את יד ה', המכוונת את הדברים והמשגיחה עליהם. אך מוסבר בתורת החסידות, כי המילה 'טבע' מקורה ממשמעות טביעה. כשם שחפצים הטבועים במים הם שרירים וקיימים, אלא שאינם נראים, כך גם הטבע מסתיר, כאילו מטביע בתוכו, את ההשגחה האלוקית, עד שנראה כאילו הדברים נעשים מאליהם.

השלך מלמד אותנו, שצריך להתבונן בדברים מתחת למעטה ה'מים', מתחת הכיסוי המסתיר של הטבע. אם נעמיק ונתבונן בפנימיותם של הדברים, נגלה שגם הדברים המקריים כביכול, הטבעיים לכאורה, מכוונים למעשה בהשגחה פרטית. זה המצב בימינו, כאשר העולם החומרי מסתיר ומעלים את האמת האלוקית. אבל בגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש, תתגלה האמת הזאת לעיני כל.

שבת שלום ומבורך
הרב שמואל רסקין
בית חב"ד קרן אור בודפשט