אולי הגיע זמנם של החוזרים בתשובה?

אז מי ראוי בעיניי להדליק משואה? טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ט בניסן תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. אולי זהו הזמן שלנו, של החוזרים בתשובה? דווקא בימים הטעונים הללו – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – נדמה שאלה שמכירים את כל העולמות יכולים להועיל.

השמאלנים, הימנים, החילונים, הציונים הדתיים והחרדים, חיים בתקופה הזו ביקומים מקבילים, שלא לדבר על האזרחים הערבים. בציבור החילוני יש מי שחוגג את ניצחון הציונות המורדת שהקימה מדינה ("נס לא קרה לנו", כנאמר בשיר שמלווה בכל שנה את הדלקת המשואות).

יש בדור המייסדים וגם בדור הצעיר מי שחש חמיצות וזרות מהמדינה שלו. בציונות הדתית, ככלל, מקדשים את המדינה, ורואים בה "אתחלתא דגאולה", ראשית צמיחתה של הגאולה השלמה. החרדים שומרים על מרחק מסויג מהפרויקט החדש הזה (70 בעיניים חרדיות זה עדיין צעיר וטרי, פסיק קטן ברצף של 4,000 שנה) ומתרחקים מרגשות לאומיים.

סרטון דעה מתסיס כמו שפורסם השבוע ודאי לא יועיל. גם לא החיפוש השנתי אחרי הגימיק של מישהו עושה מנגל ביום השואה, או מעז לא לעשות מנגל ביום העצמאות. מי שלא רוצה רק להתבצר, צריך לחשוב איך לתרגם את השפות זו לזו. וכאן החוזרים בתשובה (חלקם, לא כולם) יכולים להועיל: יש פה ציבור גדול שמעריך חייל במדים אבל גם בחור ישיבה, שאוהב את הרב קוק ובוכה על הרב שטיינמן, וששיר ישן של אריק איינשטיין מעביר בו צמרמורת. תחשבו על אנשים כמו אביתר בנאי ואהוד בנאי, אתי אנקרי ושולי רנד, דורון שפר וצבי יחזקאלי, רמה בורשטיין ונועה ירון. כל אלה (ורבים-רבים שאינם מפורסמים) הם סוכני תרבות.

במקום שייקרעו בין העולמות, הם יכולים להיות גשר. הם מבינים היטב את רגשות הוריהם ובני משפחתם החילונים. הם לא רק מבינים, זהו חלק אינטגרלי מהזהות שלהם עצמם. עבור חלקם – הפעם הראשונה שבה חשו מהי קדושה, כחילונים, הייתה דווקא בימים המיוחדים האלה. בהרכנת הראש, בשתיקה, בהצדעה למסירות הנפש. אבל הם גם מבינים היטב את הדתיים ואת החרדים ואת השקפותיהם. כמה שומרי המצוות רוצים להיות חלק משיבת ציון, אבל לא חלק מהתרבות הישראלית השלטת.

ובעיקר, חוזרים בתשובה מסוגלים "להחליף משקפיים" ולראות איך אלה רואים את אלה. לכן כל כך כואב להם לראות את שני הצדדים "מחפשים" זה את זה, מקניטים ומקטינים זה את זה. הם יודעים הרי שמה שהדוס חושב על החילוני אינו נכון, וגם להיפך. האם אפשר להסביר לחרדי לכבד (לא לקבל אלא לכבד) את מה שעבור החילוני הוא קודש? האם אפשר להסביר לחילוני את ההיפך?

ניר מנוסי הוא בנו של הפזמונאי דידי מנוסי ז"ל, שכתב בין השאר את אחד השירים המפורסמים ביותר לזכר הנופלים, "מי שחלם". כך כותב מנוסי הבן: "אני מזדהה עם כל הצדדים. גדלתי בבית ציוני חילוני מובהק, בן לאדם בולט מדור המייסדים שלחם בפלמ"ח והיה מפקד במלחמת השחרור. בגיל בוגר גיליתי את יופייה של היהדות, במידה רבה כפי שניבט אליי בבהירות מתוך העולם החרדי (לאחר שהתגברתי על הדעות הקדומות שלי לגביו). מעגל האנשים שבפועל השתלבתי בו במסע התשובה שלי, ובו מצאתי מורים, חברים ותלמידים (ומעל הכול את אשתי), הוא של בני המגזר הדתי-לאומי. כל העולמות האלו פועמים בתוכי, כולם חלק ממני".

המטרה כמובן אינה רק להבין אחד את השני, אלא להמשיך את הסיפור ההיסטורי היהודי הגדול ולהתקדם יחד אל עבר הייעוד שלנו. אבל בשלב ראשון, אפשר לפחות להבין?

2.

אז מי ראוי בעיניי להדליק משואה? במסגרת הפרויקט המיוחד במוסף הזה, הנה הבחירה שלי:

עמיחי שיקלי – לפני כחצי שנה צלצל אליי עמיחי, קיבוצניק מודאג, מראשי מפעל המכינות הקדם צבאיות. הכותרות סיפרו אז על ויכוח מביך בממשלה, האם ראוי או לא ראוי לאסוף תרומות בחו"ל למימון חגיגות השבעים. הוא הרגיש שזו רק ההתחלה. שאם אופי החגיגות ייקבע רק בידי המערכת הפוליטית, אנחנו צפויים לצלילים צורמים, עם הרבה אגו ומאבקי כבוד. הוא לא ידע באיזו עוצמה הנבואה הזו תתגשם.

שיקלי חבר לאליסף פרץ (הבן של מרים, האח של אלירז ואוריאל ז"ל) ויחד הם החליטו להרים מלמטה, לא מלמעלה, אירוע אחר: "מסע 70". פשוט להוציא עשרות אלפי ישראלים לשביליה היפים של הארץ, ולדבר על ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. וכך, בזמן שהכותרות סיפרו על נשיא הונדורס, מאות בני נוער הניפו מחדש את דגל הדיו באילת ופגשו לוחמי פלמ"ח.

כשיולי אדלשטיין ביטל פגישה עם מירי רגב, הם ערכו "יום נגישות" וטיילו עם מאות נכים בכיסאות גלגלים. בלי הרבה תקציב אבל עם הרבה נשמה, הם הוכיחו שלא צריך ועדות ופרוטוקול, מספיק הרצון הטוב ליזום. או כמו שאמר שיקלי בטקס שנערך כשהמסע הגיע לצפת: "מה המשימה שלנו כאן? הרי הדגל כבר הונף. אבל ללא רוח הדגל הוא סמרטוט. תפקידנו לוודא שהרוח לא תפסיק לנשוב".

קרן נויבך – למה התקשורת הישראלית לועסת כל היום את אותם נושאים, בלי חידוש, בלי לסטות מהתלם? גם לי זה קורה לא מעט כעיתונאית. זה הכי קל. עיתוני הבוקר קובעים איך יישמעו תכניות הצהריים ברדיו, שנשמעות כמו תכניות הערב בטלוויזיה, כשבמקביל כולם רודפים אחרי "מה שרץ ברשת".

גם כשמגיע לתקשורת המיינסטרים חרדי/דתי/אתיופי/ערבי, קשה לראות שהוא באמת משנה את כללי המשחק, שכאילו מוכתבים מלמעלה על ידי קול קטן שלוחש: "עכשיו כולם מזועזעים מחקירות נתניהו", "עכשיו כולם מגנים רק את הסרטון של הצלף", "עכשיו כולם מחפשים התבטאויות של רבנים". אבל יש כמה עיתונאים שהעובדה שיש מולם מיקרופון, לא מכריחה אותם לדבר כמו כולם. אני לא מסכימה לכל האג'נדות שקרן נויבך מקדמת, ויש שמאשימים אותה באובססיביות לכמה נושאים חברתיים.

אבל זוהי אחת משעות השידור הבודדות שלא נשמעות כמו העתק-הדבק, שקובעת בעצמה מה הכותרת הראשית, ושיש בה גם אכפתיות אמיתית, בלי ציניות ומרירות. דמיינו מציאות שבה כל תכנית תאתגר ותחכים ותפתיע אותנו, תביא קולות שלא שמענו, תציע לנו מנות חדשות במקום העלאת גירה.