וכרות עמו הברית

הרב מאיר גולדמינץ , א' באייר תשע"ח

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

מספרים, שבאחד מימי יום העצמאות התפלל יהודי האוהב את מדינת ישראל בבית הכנסת "זכרון משה" שבשכונת גאולה בירושלים.

בבית כנסת זה נהגו שלא לשנות בתפילת יום העצמאות מתפילת יום חול רגיל, ולא לציין את היום בשום דבר מיוחד. לא מבעיא שלא אמרו הלל, אלא אף נהגו לומר תחנון כבכל ימות השנה.

כשסיים החזן את תפילת העמידה, והציבור ניגש לנפילת אפיים, הכריז היהודי: "ברית! יש היום ברית!". סבו הציבור עיניהם אליו, שמחו בשמחתו, ובליבם הודו לו על קיצור התפילה בכמה דקות. לאחר התפילה נגשו לאחל לו מזל טוב ולשאול בשלום היולדת, בשלום הרך הנימול והיכן הוא נמצא. השיב להם אותו יהודי: "היום קיים הקב"ה את הברית אשר כרת עִם עַם ישראל".

"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו יח).

הקשר של עם ישראל לארץ ישראל אינו מסתכם בקשר של מולדת כשאר האומות, הגם שגם קשר כזה הוא משמעותי. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר של ברית. קשר של ברית שכרת הקב"ה עמנו, וממילא, אנו הנמצאים בצד השני של הברית, מחוייבים לה לא פחות.

ברית זו היא יסודית ביעודו של עם ישראל. המצווה הראשונה שמקויימת בגופו של כל יהודי, מצוות ברית מילה, המצווה המגדירה את היותנו "בני ברית", בניגוד לגויים הקרויים "ערלים", נכרתה על ארץ ישראל. הגדרתה של מצווה זו כברית, מופיעה בפסוק "והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך, לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך", וממוקדת מייד בפסוק שלאחריו "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוקים". (בראשית יז ז-ח)

ברית זו לא מסתכמת במגורינו בארץ ובקיבוץ גלויותינו אליה. עיקר הברית היא על הארץ, שתהיה כולה תחת ידינו ובריבונותנו. "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "וירישתם אותה וישבתם בה".

שלוש פעמים קיים הקב"ה את בריתו:

לראשונה, בזמן יהושע בן נון, אשר כבש את הארץ מעמי כנען, והייתה לעם ישראל לירושה.

בשנית, בזמן מלכות החשמונאים, אשר פרקנו עול שיעבוד יוון, חזרה המלכות לישראל, וזכינו לרשת את ארצנו.

וכעת בשלישית, כאשר עד לה' באייר תש"ח תהליך גאולתנו כלל התחלת קיבוץ נדחי ישראל והתיישבות בארץ, ומאז הקמת מדינת ישראל אנו זוכים אף לרשת את הארץ.

רבש"ע נתן לנו את ארץ ישראל. את חלקה הראשון נתן לנו ריבונו של עולם במלחמת העצמאות, המשיך ונתן לנו חלקים נוספים ממנה במלחמת ששת הימים, ובשאר מלחמות ישראל: במבצע קדש, בסופה של מלחמת יום הכיפורים ובמלחמות לבנון, הוסיף הקב"ה להניח תחת ידינו עוד ועוד ממרחביה של ארץ ישראל, אשר אילו רצינו היינו מרחיבים בהם את נחלתנו.

הקב"ה מגלה לנו פנים של חיבה, ומכריז בקול גדול כי הגיעה העת שבה הוא חפץ לקיים את ברית האהבה אשר כרת עמנו. כעת נותר לנו להבין את גודל השעה, כי הגיעה עת דודים, ולשמוח ולאחוז בכל מרחביה של ארץ חמדה טובה ורחבה, ובברית אשר כרת עמנו ה' בשלמותה.